להבין את הקורונה/ ר. פארהאנד

רבקי פארהאנד, מטפלת במוזיקה (M,A )

כמו אצל רבים אחרים גם אני מרגישה כי הקורונה גרם לי לזעזוע אמיתי. רעידת אדמה עולמית בה כל המוכר והידוע פתאום משתנה. כן, אני אוהבת לתכנן, ליזום ולהגיע מוכנה ליום המחר. הקורונה שינתה את המציאות. פתאום בורא עולם לחץ על השלטר העולמי, החליף ערוץ. כל מה שהכרנו נהיה אחר. כל התכנונים שלי הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית הפכו להיות סימן שאלה גדול. ואחרי הזעזוע נולדה ההבנה שאם אני לא אשקיע מינימום של מאמץ להבין מה קורה פה הרי פספסתי כאן מסר גדול. אפשר לצטט את פרויד המדבר על כך שמי שחלם חלום ולא פענח אותו דומה למי שקבל מעטפה ולא טרח לפתוח, ואפשר לומר בנימה יהודית שאם בורא עולם מדבר אלינו רצוי שנקשיב למה שיש לו לומר.

כבר שנים רבים שאני חווה את העולם, והציבור החרדי בכללו, כהולך ומתרחק מהיסוד שלו, מהבסיס, מהמעיין שמזין אותו, או כל דימוי אחר רלוונטי.  הכוונה לעובדה שהתא המשפחתי העומד ביסוד העולם בכלל ובקודש הקודשים של עם ישראל הפך לעיתים לא נדירות להראות במקום משני. בואו נדבר בעובדות. לפני כשלושים ואפילו לפני עשרים שנה הילדים היו הרבה יותר בבית. כשאני הייתי ילדה לא הייתה מציאות של צהרונים ומשפחתונים. אני כן זוכרת שהיה מעון אחד בשכונה וגם מידי פעם בעיתון "זרקור" היו סיפורים על אותם ילדי מפתח אומללים שזה כינוי לילדים השבים הביתה והוריהם אינם בבית. אני אישית לא הכרתי שום ילדי מפתח. אבי עבד ואימי לא וזאת הייתה המציאות אצל הרבה מהשכנות ובנות הכיתה. היו אמהות אחרות שעבדו מחוץ לבית, רובן בתחומי ההוראה וחלקן במקצועות אחרים, אך לרוב הצליחו לארגן את מערכת העבודה שלהן עם זמני ההגעה של הילדים הביתה כאשר באותה תקופה כמעט ולא היו צהרונים או מעונות.

עברו השנים, תמורות שונות עברו על העולם גרמו לכך שכמעט וכל הנשים כיום עובדות מחוץ לבית. במגזר החרדי ישנו אחוז גבוה של אברכים ומנגד לא מעט משפחות בהן שני בני הזוג עובדים. באותם הימים בהם מסיבה מסוימת ימי הלימודים היו קצרים נאנחו האימהות לעיתים בגלל הקושי הטכני של הצורך למצוא סידור לילדים אך לעיתים הייתה זו אנחה אחרת בסגנון של: "איך אפשר להעסיק את הילדים כל כך הרבה שעות.

וכך הפכו החיים שלנו להיות יותר ויותר סוערים. חיים במערבולת מלאת מחויבויות והספקים. לקום מוקדם בבוקר, להוציא את הילדים, לרוץ לעבודה, לחזור, לנהל את הבית, ללכת להשתלמות, למכירות, לצאת לאוורור. כן גם אירועי התרבות הפכו להיות דומיננטיים הרבה יותר משהיו אי פעם. תיאטרון חרדי, סרטים חרדים, אטרקציות, ימי גיבוש. למה לא, הרי הנשים החרדיות עובדות כל כך הרבה. לא מגיע להן אוורור? זכור לי כי פעם עיינתי בעלון פרסומי ומצאתי בו לא פחות מ32 חופשים מאורגנים בארץ ובחו"ל. לפחות מחציתן פנו לנשים החרדיות הזקוקות לזמן פינוק וצורך להשתחרר. ולהשתחרר הכוונה לצאת, תמיד לצאת החוצה. ללימודים, לעבודה, לחופש.

שינוי נוסף שארע בעולם וגם בחברה זו ההתמקצעות הרבה של נותני שרות. התחום הטיפולי החל לפרוח על כל גווניו ויועצים מקצועיים בכל תחום שהוא החלו למכור ממרכולתם תוך שימוש בטכניקות שיווקיות מתקדמות. מחד יש ברכה במצב שבו ציבור שהולך וגדל מקבל מענה מקצועי ומדויק, מאידך אי אפשר להתעלם מהעובדה כי הורים רבים החלו לפקפק באינטואיציה שלהם ולהרגיש תלות ביועץ או במטפל החיצוני.

כמטפלת רגשית העובדת בעיקר עם ילדים צעירים גיליתי את האקסיומה הידועה שאי אפשר לטפל בילד בלי לטפל במשפחה וככל שעבר הזמן גיליתי שיותר ויותר שעות הדרכה מוקדשות, לא לאופן העבודה עם הילד עצמו אלא לדרך שבה אני צריכה להתנהל מול ההורים על מנת ליצור שינוי משמעותי. מצאתי בכאב כי הורים רבים הפסיקו להקשיב לעצמם, לאינטואיציה שלהם, חסמו את הקול הפנימי. הילדים הגיעו בגלל סימפטומים או בגלל שהמערכת החינוכית דרשה זאת, אבל ביושבי מול ההורים מנסה להקשיב איתם יחד למה שמעבר הם התקשו להקשיב.  והרי הם בסך הכול הורים. מה זה בכלל, הורים. זכורה לי במיוחד אמא מקסימה שהסבירה לי בנועם כי הסיבה שהיא מביאה את בנה לטיפול זה כי לה אין זמן לטפל בו ולכן מעדיפה שלא להגיע לפגישות שגוזלות ממנה זמן יקר. כמובן שעצם הדברים העלו את הנקודה הכואבת, אך בלי קשר לעבודה שנעשתה אני רוצה להתמקד בעובדה כי שוב מוקד הכוח- ההורים הפכו פניהם החוצה במקום פנימה.

הקורונה גרמה לשינוי. לא שינוי. מהפך. פתאום הסחרחרה הזאת נעצרה. המיקסר נשבר, הסביבון נפל. כל העולם שנע בחוסר רוגע (כמאמר הפסוק..." כים נרגש, כי השקט לא יוכלו) נעצר לפתע על עומדו.  לפתע ברצונם או שלא ברצונם המשפחות חייבות להיות ביחד אבא אמא וילדים. לפתע מקומות העבודה ומוסדות החינוך אינם המקומות הדומיננטיים ביותר, כי אם הבית. גם היועצים החיצוניים הופכים להיות חיצוניים ולפתע ההורים הם אלו שחייבים לתת את הטון.

באופן אישי, נוכחתי לראות כי למשפחות רבות הקורונה עשתה טוב. טוב לקשר בין בני הזוג וטוב לקשר בין הורים לילדים. לפתע יש להורים יותר זמן להיות עם ילדיהם ולילדים יותר זמן להכיר אחד את השני. אני מכירה משפחות שבהן האחים למדו לשחק ביחד. הורים למטופלים (ואפילו בחינוך מיוחד) דיווחו בהתפעלות אודות יכולות חדשות שגילו בעצמם ובילדים ועל קשר מחודש ויקר שהתגלה. איזה אושר לשמוע מאם לילד בעל בעיות תקשורת על חברותא חדשה שהתפתחה בין האב לבנו כל יום בלימוד הגמרא, או על ילדה בעלת נטייה למצבי רוח קיצוניים שמצליחה להשרות אווירה נעימה ומבורכת.

לא אכחיש כי הצד השני קיים גם כן, משפחות בהן הייתה בעיה והצליחו לברוח ממנה ולפתע התגלתה במלא קומתה, אך האם מדובר בתופעה שלילית והרי אנו יודעים כי תחילת התשובה הינה הכרת החטא ואי אפשר להגיע לפתרון בלי להיות עם הקושי עצמו. והנה ההתמודדות נמצאת ואי אפשר לברוח ממנה וחייבים להתחיל לחפש תשובות מבפנים.

כמטפלת אני מאמינה כי התפקיד שלנו בעת הזאת וגם בעז"ה כאשר המצב יחזור לשגרה, זה להמשיך ולהעצים את הכוח של המשפחה הגרעינית. מתוך שיחות עם הורי מטופלים ועם נשים מתוך הקהילה נראה כי רבים מגלים את עצמם לראשנה, כאשר אין לאן לברוח וחייבים להתמודד. נראה לי כי ככל שנצליח, כמטפלות רגשיות, להעצים את הכוח הפנימי, הרי שנוכל לאפשר תהליך של צמיחה אמיתית בה המטופל אינו צריך לברוח החוצה אלא למצוא את התשובה בתוכו, בתוך המשפחה ובקשר עם הבורא.

לתגובות: vorhand@neto.net.il