על הילדים שלא יחזרו לספסל הלימודים/ א. רוזנצוויג
"זה לא נעים לראות גן סגור" [יהונתן גפן]
פחות נעים לראות גן פתוח ואני לא נמצא/ת בו......
אף אחד לא מתכוון להחרים, ליצור הדרה או לא לאפשר לילדים מסוימים לחזור מאי-שגרת קורונה לשגרת קורונה אחרת. אלו הנתונים איתם על ילדים ומשפחות מסוימות להתמודד והם מזמנים בצידם אתגרים חברתיים מורכבים מאוד.
אלישבע בת החמש היא דוגמה: הקטנה בבית, אחיה גדולים ממנה בהרבה, כך שגם בבית אין לה "קבוצת השווים". אביה עבר אירוע לבבי והוא בהחלט בקבוצת סיכון. אלישבע זקוקה לחברה תואמת גיל. כשמתחילים לדבר בבית על קורונה, היא מיד אומרת ש"כואב לה הראש". היא זקוקה לגן, אך היא לא תוכל להיות שם כשכולם יתחילו. "אוי לי מייצרי אוי לי מיוצרי"...
אלישבע לא אמורה להבין את הסיכון המוגבר בחשיפתה מחוץ לבית ואיננה מסוגלת לכך. גם לא רוצים לגרום לה למתחים נוספים, עם רגישות היתר שלה. מורכב.
מה עובר על הילדים שרואים את חבריהם צוברים חוויות חדשות והם נותרים מאחור?
ילד, בטבעו, אמור להיות מחובר, קשור וחווה את בני גילו. כשכולם בבית וזהו הסטטוס, הנפש משלימה עם המציאות באופן קל יותר. עדיין חשוב ליזום תקשורת עם חברים, לאפשר להם להיות בקשר לפי התקנות וההוראות ולשמר אינטראקציות חברתיות.
הצורך של: "להיות ביחד" חשוב ונותן תחושת לכידות, חוויה משותפת, שייכות. קל וחומר ובלי השוואה, כשמדובר בילדים, נוער, מתבגרים, המגבשים את הזהות שלהם באמצעות אינטראקציות עם הסביבה.
תחושת הבדידות היא נוראה ואצל מתבגרים היא קריטית. היא עלולה לפגוע ולהזיק להתפתחותם לאורך זמן. אם הרכבת יורדת מהפסים, לעיתים היא מתקשה לעלות עליהם חזרה.
חוני המעגל היה חכם ובעל מופת, שבעקבות חוויה אישית שעבר, קבע את המשפט: [תענית ע"א] "או חברותא או מיתותא". כלומר, הצורך החברתי הוא מרכזי אצל האדם, גם ללימוד התורה שמשתבחת בצוותא וגם לצרכים חברתיים ראשוניים.
אברהם מאסלו, הפסיכולוג אשר הציג את צרכי האדם בפירמידה שנחשבת למדרג הצרכים, מדבר גם הוא על הצורך בשייכות כצורך רגשי ראשוני ובסיסי, אחרי הצרכים הפיזיולוגיים: אוכל, שתיה והגנה.
בהרצאה של פרופסור מולי להד, מטעם מכון חרוב, הוא הביא את התיאוריה של רוג'רס: בשגרה: "האתמול מנבא את מחר", יש מנגנון של רציפויות.
בזמן משבר: "האתמול לא מנבא את מחר", יש פגיעה ברצף.
יש רצפים בסיסיים אצל האדם, היוצרים תחושה של ביטחון, יציבות ושליטה:
רציפות קוגניטיבית - מציאותית.
רציפות תפקיד - תפקוד.
רציפות בין אישית - חברתית.
רציפות היסטורית - אישית.
יש משהו מחזק בכך ש"כולנו בסירה אחת". תחושת הלכידות והערבות ההדדית מסייעת הן לתחושה הפנימית של "כאיש אחד - בלב אחד" וגם למציאת פתרונות פרקטיים המכוונים אל הכלל ומסייעים לפרט.
עם המעבר לשגרה, החסר בצרכים חשובים אלו, עלול ליצור חרדה אצל מי שלא יוכלו להצטרף, אלו שיישארו מאחור. מה גם, שכולם ידביקו את הפערים וכך הם יצברו פגיעות חדשות.
הקושי שלהם, בנוסף לההתמודדויות הראשוניות, יתעצם פי כמה, אם לא נהיה שם בשבילם.
ועדיין לא דברנו על המבוגרים, שגם בשגרה חלקם נוטים לחוות יותר תחושות של בדידות, עצב, חוסר משמעות ופחד שישכחו אותם. תחושות אלו מתעצמות כעת, כאשר אין אופק ותחזית.
עם מעט כלים להתמודדות מעשית ועם רצון וכיוון, נמצא את הדרך לראות את אלו שסובבים אותנו ולהיטיב עמם.
רציפות קוגניטיבית- מציאותית; כשאנו יוצרים לעצמנו סדר יום, אנו מעניקים לעצמנו תחושה של "אתמול מייצר את מחר". חשוב גם לייצר רגעים של נחת, ליזום "חופשה מהחיים האלה" ולהפיק מהלימון לימונדה. זה דורש מאמץ, כי הכוח של הדכדוך חזק יותר.
רציפות תפקידית-תפקודית; תמציאו לכם תפקידים. "אם אתה בדיכאון, חפש למי לעזור" [אדלר]. "יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית" [רות רבה]. קחו יוזמה לחוות משהו וירטואלי, כאילו מתקיים בזמן הזה. ליצור תחושה של עתיד - בהווה. בין השאר, לתכנן גם פגישות חברתיות. לעשות משהו שונה בתחום התעסוקה, באם העבודה נפגעה.
כך תישמר רציפות בין אישית-חברתית, למרות המגבלות. חשוב, ככל הניתן, לשמור על קשרים במגוון ערוצים אפשריים. לא לפגוע באנשים הקרובים אלינו, לדעת כי בידינו הדבר.
רציפות היסטורית - אישית; זהו הדימוי העצמי, החוסן האישי והנרטיב אותו אנו מספרים לעצמנו אודות תקווה ויכולת התמודדות.
מה עלולים להרגיש ילדים שאכן יאלצו לראות גן סגור עבורם?
בדידות, ייאוש, לא רואים אותי, אני שקוף, כעס, תסכול, קנאה - אולי החברה הכי טובה שלי מתחברת עכשיו עם שרי שתמיד קצת רצתה אותה. ייאוש - חוסר טעם להיות בקשר אחרי הצהריים, כי "בין כה הם את החגיגות שלהם כבר עשו... אני גם לא אבין על מה הם מדברים".
מחוסר מודעות, יכולים ילדים ומתבגרים לצבור פערים וקשיים ממוקדים.
אני חושבת שהמשפט: "העני נהיה עני יותר" [אפקט מתיו], מתאים גם כאן.
על החברותיים אני פחות דואגת. לרוב, הם ימצאו דרכים להנכיח את עצמם [ועדיין באחריותנו לדאוג להם].
על הילדים שנהנים להיות בצל, להימנע מפעילות חברתית ולהתכנס בשעת לחץ, עליהם חשוב לשמור ביתר שאת. לא לאפשר להם להתבודד ולעשות את המיטב, בצורה יצירתית, עדינה, רגישה וחכמה, שלא יצטברו נזקים נלווים.
תפקידינו כהורים:
להקשיב
להכיל
לאפשר שיח פתוח
להסביר ככל הניתן את המצב [בצורה מותאמת גיל, רמה, קושי ואתגר]
לעשות כל שביכולתנו, כדי שיהיו חלק מהמערך החברתי. לדוגמא: לדאוג לשותפים בטלפון פתוח, להקלטות שיעורים, להסרטות אם אפשר, למכתבים ותקשורת חיה ככל הניתן.
תפקידנו כמחנכים:
לגלות רגישות למצב
ליזום תקשורת בזמן בית הספר
לצרף את התלמיד ללמידה מרחוק
(במקרה של אלישבע, הגננת מעודכנת ויודעת את הסיבה להיעדרות מהגן. במידה והיא גרה קרוב לגן, ניתן ליזום ביקור מתחת לבית.
לשמר נוכחות באמצעות כסא
להתעניין
לחלק תפקידים [מי מתקשר ל...]
אמנם את המצב לא ניתן לשנות ולהשפיע עליו באופן מלא, אך ידיעת הבעיה מאפשרת חצי פתרון...
אתי רוזנצוייג - קריאת כיוון, מאבחנת דידקטית ומנחת הורים
etikivun@gmail.com
