עבודת התקווה מקבלת נופך מיוחד בהתמודדותם של ילדים עם מחלת הסרטן, באמצעות חומרים וצבעים, אשר נערכת בנוכחותו ובשותפותו של המטפל באמנות העומד לרשותם. מאמר זה עוסק בקשר הישיר שבין עבודת התקווה לתהליכי הטיפול בעזרת היצירה, לתפקיד המטפל ולשימוש במטפורה בהתמודדות עם המחלה*.

על התקווה: 

"הסוס רוצה לרוץ הביתה, הוא עייף והחברים עוזרים לו ומוצאים דרך חדשה, טובה וקרובה. הסוס לא יכול לקפוץ מעל המים ואז האנשים בונים בשבילו גשר. הסוס עובר והולך הביתה לישון".  (מ. בן 7)

המושגים תקווה ותקוותיות מתקשרים לתחושה של בטחון המלווה בתשוקה, לשינוי חיובי (33).

התקווה מוגדרת (13) כתהליך נפשי שמתעורר בתגובה לאיום וכאב, מתוך מגמה להתמודד איתם ולגבור עליהם. ראיית התקווה כ"עבודת התקווה" מאפשרת צמיחה והתפתחות מלווים בתחושת שליטה, יכולת והתמודדות. עבודת התקווה תמיד דוחפת הלאה ומבטיחה לנו שהמחר יהיה טוב יותר (14). "כלי העבודה" המסייעים למימושה כוללים: גישה אופטימית, אקטיביות פיזית, נפשית וקוגניטיבית, פרספקטיבת זמן עתיד, שימוש בדמיון ושליטה.

בתהליך היצירה היוצר עסוק בכל רגע נתון בתכנון השלב הבא ביצירה ובמתח שמתקשר לחשיפת פעולת הדמיון ולמימושה באמצעות הדימויים הנוצרים. הוא אחראי ושולט במציאת פתרונות יעילים אשר משלבים תכלול רב-חושי בעשייה פיזית, בחשיבה, בתחושות וברגשות, הנחווים כ"עבודת התקווה". הביטוי הכולל תכנים מודעים ולא מודעים, יכול להיות תאורי, מציאותי או דימויי מופשט, ומגולם באמצעות שפה אישית של סימנים וסמלים מטפוריים.

השימוש במטפורה המבריאה בתהליך הטיפולי:

"פרחים גדלו בגינה ציבורית והגנן לא תמיד טיפל בהם. הם החליטו שהם רוצים ללכת משם. הם הזיזו את הקש שהפריע בדרך, הצידה, בכוח, הגיעו עד הנחל ושתו מים. הם חזרו לגינה, גדלו ופרחו ואנשים עשו מהם זרים יפים". (ק. בת 12)

המילה מטפורה לקוחה מיוונית ופירושה העברה ממקום אחד לשני (3, 4). בהגדרה המילונית המטפורה היא צורה לשונית שבה "דבר אחד מבוטא באמצעות דבר אחר" (33). לאדם יש יכולת מולדת לחבר דברים מעולמות בעלי תוכן שונה, לעשות טרנספורמציה ולגרום לשינוי במשמעות. יכולת מולדת זו היא גם המקור להתפתחות קוגניטיבית יצירתית (3, 4). השפה המילולית מוגבלת ומתארת את העולם האובייקטיבי ש"בחוץ". מעצם השימוש במילים נוצרת הפרדה מלאכותית בין פנים וחוץ, בין אובייקט וסובייקט והן אינן מתאימות לתיאור של חוויות ראשוניות שמורכבות בו-זמנית מתחושות חושיות, התנהגות, רוח, רגש וחשיבה.

המטפורה יכולה לסייע בסיטואציות של תרפיה, הוראה ויעוץ אשר מטרתן היא הבנה מחודשת, בהיותה יוצרת תבניות חדשות של מודעות, בנוסף ליכולת לגשר במעבר מהמדיום המילולי למדיום הוויזואלי, קינסטטי (3, 4). מטופלים משתמשים בשפה מטפורית לתיאור פנימיותם באופנים שונים, כאשר מתקיים שילוב של ריחוק אשר נוסך ביטחון עם קירבה המאפשרות הזדהות (2). המשתמשים בשפה דימויית-ציורית ללא מודעות, זקוקים לסיוע בפענוח ופרשנות של המשמעות העמוקה ביותר של המטפורה שהם עצמם ניסחו. אך בין אם המטופל מיומן בשפה זו באופן טבעי ובין אם לאו, המטפל יכול להשתמש בה ולאפשר באמצעותה עקיפה של ההגנות על-מנת להגיע בצורה חיה לשורשי חווייתו של המטופל (20). בדרך זו נמסר מידע אינפורמטיבי, אך מעבר לו ניתן ביטוי לרגשות וחוויות בלתי מילוליות המביא להתעוררות תחושות וזכרונות קודמים (8). המידע אשר מוצפן במטפורה עוקף את ה"מבקר הפנימי" ומפשר בין הסתירות שמעוררים רגשות מנוגדים.

שימוש נכון במטפורות יכול לערער את החשיבה והתפיסה המעוותת והנוקשה ברמה הרגשית או ההתנהגותית, ויכול לעזור גם בפתיחת אופציות חדשות.

ליצירת מטפורות מרפאות, כתהליך שינוי ייחודי, מספר יתרונות (3):

1.     ההשלכה של הבעיה החוצה בעזרת דימויים שונים כמו בטקסים שמניסטים [טקסים טיפוליים מסורתיים] דתיים בחברות הפרימיטיביות בהם יש "הוצאה" של המחלה או השד מגופו של הסובל בעזרת משהו מוחשי.

2.     השפה המטפורית מעודדת תהליך סוגסטיבי של ריכוז וחיפוש פנימי, שמביא לכיווני חשיבה, ל"תקוותיות", לאופטימיות ולמציאת פתרונות חדשים. המצב הבעייתי נחווה באמצעותו כתמונה ויצירה בפני עצמה, באופן הניתן להכלה.

תהליך היצירה יכול להיחשב, ככלל, כביטוי מטפורי. האחיזה בדימויים הגלויים לעין, לעומת שימוש בדמיון סמלי בלבד, וראייתם מרצף נרטיבי מעודדים ואף דוחפים להמשך חיפוש אחר אפשרויות נוספות, שמובילות להמשכיות של תהליך היצירה.

כמו ברצף סיפורי בו המספר איננו מפסיק לספר עד להשלמת הרעיון, כך השלמתה של יצירה אחת לצד הגירוי שיוצרים החומרים, "מפתים" לברוא את היצירה הבאה וזו שאחריה, וזו שאחריה וכן הלאה… וסיפורי היצירה ממשיכים להתקיים ולהשתמר לאורך זמן כחוויה מנוגדת לתחושת הארעיות, החסר והפגיעה בגוף בזמן המחלה.

ילדים מורגלים בחוויות המשחק, הדמיון והסיפור כדרך לביטוי רגשות וכדרך מילוט מתסכול, מרגשות "לא רצויים" ומכאב. מטפל המזמן עבורם את ההרשאה ליצור פונה אל החלקים הבריאים והחיוניים שבתוכם ("המרפא הפנימי") ומכוון בכך לעוררות רגשית ופסיכולוגית אשר מסייעת בהתמודדות הקשה עם המחלה. המטפל עשוי להצליח לעורר במטופל את ה"חלק המחלים" רק לאחר שהוא הצליח לאתר את כוחות ההבראה האישיים שבתוכו.

"המטפל הפצוע" - לטפל במטפל:

"כלב אחד זקן ותשוש הציל את בעל הבית שלו שרצה להטביעו…"   (ק. בת 12)

המושג של "המטפל הפצוע" מצוי במרכזה של הבנת המשמעות של הקשר הטיפולי עפ"י תפיסתו של יונג, ומבוסס על התפיסה שמטפל עשוי לטפל (לרפא) את כאביו ופצעיו של המטופל רק באמצעות יכולתו להכיר ולהבין את כאביו ופצעיו האישיים. הדימוי של "המרפא (Healer) הפצוע", מופיע במיתולוגיות כדימוי מטפורי, לפיו האל המרפא סובל מפצע שאיננו נרפא. זהו הבסיס להבנת תאורית ההתקשרות במערכת היחסים שבין מטפל ומטופל אשר מבוססת על ההתייחסות ההכרתית ההדדית למסע הריפוי אשר מחייב רגשות של אהבה ואינטימיות.

מטפלים רבים אשר משתמשים ב"מסכות הגנה" מקצועיות, אינם תורמים לשלמותם של מטופליהם. לעומתם, מטפלים הנוהגים בפתיחות, יכולים לזכות בשותפות גדולה יותר בתהליך הטיפולי.

המטפל בעזרת האמנות, שאמור להיות יוצר (אמן) בעצמו (9, 10, 11, 29, 31) , עשוי למצוא ביצירתו האישית מקור להתחדשות והתחזקות. ההתמודדות העצמית בעזרת היצירה מהווה ערוץ תקשורת תוך-אישי לצד גילום היכולת הטמונה בו. המפגש שלו עם המטופל, באמצעות היצירה, נערך ב"שדה מערכה" מוכר לו, תוך יצירת שפה משותפת גם בתחום המודע וגם במפגש בין פנטזיות לא מודעות שהיצירה מזמנת עבור שניהם.

המטפל היוצר בא במגע עם החלק הספונטני, הילדי והבריא שבתוכו, המגשר על פני מחסומים, קשיי תקשורת והדברות. האוירה הנורמטיבית והאינטימית שמשרה היצירה ותחושת ההישג שהיא מעניקה, מחזקות את הקשר הטיפולי ומובילות להנעה של המטופל ושל המטפל גם יחד.

תפקיד המטפל באמנות והקשר הטיפולי

"ההר כועס כי החיות קופצות עליו והוא מרגיש שהוא הולך ונהרס. האריה עוזר לו ומביא את החבר'ה שלו והם מחזקים את ההר עם בטון חזק שלא יהרס. העצים גם תופסים את ההר ושומרים עליו. השורש תופס את האדמה, היריבים מתו".  (מ. בן 7)

הבנה אמפתית עמוקה חיונית על מנת להצליח להקל על הכאבים הפסיכולוגיים של ילדים חולים. האמפתיה של המטפל באמנות, מהווה אמצעי יעיל והכרחי, על מנת לאפשר נגישות לחוויות הקשות והלא מאורגנות, ולרגשות השליליים המאוכסנים בצד הימני של המוח (7, 30). התפקיד המרכזי של המטפל בעזרת האמנות קשור ליכולתו לקבל רגשות, חשיבה ותהליכים ראשוניים לא מעובדים, ובהיותו מסייע להחצנתם ולהבעתם דרך חומרים ויצירה אמנותית. מאחר שהמטפל חש בנוח עם עולם הדמיון, זה מקנה לו את היכולות המיוחדות לשותפות עם עולם החוויות הילדי (31). עליו להוות "רשת בטיחות מתחת לרגליו של המטופל, כאשר בנוכחותו הוא יכול להעז להביע וליצור מה שלא היה מעז ללא נוכחותו... ויש לו הזדמנות להביע בלי מילים מה שהוא לא יכול מילולית" (10). נוכחותו של המטפל בזמן היצירה, מסייעת למטופל לבסס את הזיכרון שלו. המטפל שומר את תוצרי האמנות במקום מוגן ומגביר בכך את הביטחון של הילד בקשר הטיפולי. ניתן לראות "פקדון" זה גם כדרך ל"שחרר" את המטופל מכל המועקות שהובעו באמצעות היצירה, בתהליך שנחווה כמו טקס הפולחן של "השעיר לעזאזל" המביא להיטהרות והתנקות (22).

גם למטפל התמודדות נפשית טראומטית עם מחלת הסרטן ותהליכי ההזדהות שהוא עובר. אבל, היכולת להיות שם בלי להתנתק ולהתפרק נותנת למטפל תחושה של שליטה, הזנה וכוח (16). אופי העבודה בבית החולים מקשה על הטיפול מכיוון שהוא נעשה במסגרת שאיננה מוגנת על ידי מבנה קבוע; חדר סגור, חלל מותאם ומוגן, או זמן קצוב המאפשר רצף וסדר. כל אלה פוגעים ב"חומת ההגנה" של המטפל. תהליך זה יוצר עומס רגשי, שמתבטא לעיתים קרובות בכניסה לקשר אינטנסיבי ועמוק עם הילדים החולים ובני משפחתם. באשפוז ממושך של ילדים קורה, שמטפל הופך להיות חלק מעורב במשפחה ונחווה כדמות של "מציל", אשר גורמת למטופלים להיצמד אליו בעוצמות פיזיות ורגשיות חזקות. המטפל נע על הרצף של תחושות שבין שליחות, רצון לעזור ואמונה ביכולתו וכוחותיו, לעומת תחושת אפסות וחוסר אונים ביכולתו להועיל (27). מערכת היחסים עם הילדים החולים מעוררת הקשרים של "יחסי הורות מדומים" ומעמתת את המטפל עם החלקים "ההוריים והילדיים" שבתוכו.

 המטפלים אמורים להחוות כמקצועיים, מיומנים ואפקטיביים גם במצבי לחץ ולהוות מקור משען ותמיכה למטופלים ולבני משפחתם. לעיתים, קיימת סכנה אצל המטפלים של "הכחשת הקשיים" הנלווים לעבודת הטיפול ולדאגה לחולים ונטייה להיות "נחמדים", כהגנה מפני העלאת רגשות לא נעימים בעלי עוצמה.  הקושי להתמודד עם כאב, חוסר-אונים, דיכאון, אובדן ומוות עלולים להקשות על חשיפת הרגשות ולעכב בכך את התהליך המתאים למטופל. לפיכך, מוטלת עליהם האחריות להבחין בצרכים וברגשות האישיים שלהם בנפרד מאלו של המטופלים וקרוביהם (34).

"אני חשה בפרדוקס. מצד אחד, כדי לשמור על עצמי עלי להימנע מיצירת קשר רגשי עמוק מידי עם המטופלים שלי, שמא אצטרך להיפרד מהם לפתע, והדבר יכאב, אך, לעומת זאת, הטיפול לא יעיל אם אין קשר עמוק, כן, אמיץ ואינטימי בינינו. ורק כשהלב מוכן לראות את הציורים, להקשיב ולשמוע את הסיפורים, המטופלים מסכימים לספר אותם מלב אל לב, היות ואלו דברים "ששומעים רק עם הלב" (23).

כוחה של היצירה בעבודת התקווה

אבא, אמא וילד בן 10 החליטו לצייר ביחד ציור של נוף משותף. הילד התחיל לצייר את המדבר שלו בצבעי חום וצהוב, האבא הוסיף את תכלת השמים וצהוב השמש, והאם הוסיפה את באר המים הכחולים להרוות את צמאונם. הלכו וחיברו את כל מרכיבי היצירה לאחדות אחת ותומכת של מדבר משותף…ויותר הם לא היו לבד! טיפול משפחתי(23).

טיפול בעזרת אמנות הוא אחד מתחומי הפסיכותרפיה המעטים שבהם הפרט נעשה מעורב בצורה פעילה בטיפול, באמצעות התהליך של העשייה עצמה ובאמצעות התוצר. התפקיד המרכזי של התרפיה איננו מכוון להקטין את הסבל, אלא להשמיע אותו ולמצוא דרך חיצונית לבטא אותו  (26). שחרור הרגשות והחרדות באמצעות היצירה וההבעה בתוך גבולות מרחב הדף, עשוי להקל, במידה רבה, על הסבל והכאב, כאשר היצירה מאפשרת למטופלים, לחוש עצמאות ובטחון מוגברים המחזקים את יכולתם להתעמת עם התחושות הכאוטיות, הפחדים והניכור שהם חשים כלפי גופם וסביבתם.

חומרי היצירה יכולים לספוג ואף לתת משוב לביטוי רגשות מגוונים, ללא שיפוטיות וללא חשש של הרס העצמי והזולת. המגע בחומרים בזמן היצירה כולל את הרצף שבין קרבה באמצעות מישוש, ליטוף וכד' -  לריחוק, דחיה וביטוי אגרסיבי על ידי השלכה, דחיפה, הכאה וכד'. כל אלה יכולים להיות מבע חילופי לחוסר במגע, לכמיהה ולתשוקה לצד הבעה ישירה של זעם ותוקפנות באופן לגיטימי. בנוסף להבעה וליכולת העיבוד של תכנים רגשיים מעיקים, מתלווים לעצם העיסוק ביצירה גם אלמנטים פיזיולוגיים ותנועתיים, במקצב ובעוצמה משתנה המשפיעים על שינוי במצב הנפשי, הרוחני והפיסיולוגי.

תכונות החומרים, המגע בהם, התהליך והתוצרים, מתייחסים לקשר המשולש שבין מטפל, מטופל ויצירה, במערכות יחסים רב ממדיות ומנתבים את יחסי ההתקשרות וההעברה המורכבים בין מטפל למטופל (6), הבחירה בחומרים והמגע אתם טרם היצירה עצמה, מבטאים משמעות סמלית גם לגבי הקשר הטיפולי. הם יכולים להפוך למטפורה של "הזנה" בתפקיד הורי, ולהחשב באופן מקביל למערכת יחסים התפתחותית מוקדמת של הורה-ילד (21).

פעילות יצירתית ממקדת את הילד החולה ומסיחה את דעתו מהמחלה והאובדנים. הוא תורמת להעלאה של מוטיבציה, רצון ויכולת להתמודד, לצד דיווחים על הקלה בכאב ו"שחרור" מסימפטומים מסויימים. השפעות אלה מתאפשרות במידה רבה בשל היותה של היצירה משחררת, מרפה ומפחיתה לחץ וחרדה. כתוצאה, מתגברת היכולת להתמודדות עם השפעות של השינויים בחיי המטופלים, להתעמת עם האבחנה הטראומטית, להתדיין עם הכאב וההשלמה.

אפילוג מסכם: חוויית החסר - כנרטיב

בציורים רבים של ילדים חולים, משתקפת תחושת החסר והאובדן באמצעים המודגשים על פני מרחב הדף: לעיתים קרובות מצויירים דימויים שונים שאינם צמודים לבסיס כלשהו ומופיעים כסאות ומקומות ריקים. ישנם ציורים בהם חלק מרכזי של הדף נשאר ריק, "לא מטופל" באופן מובחן. (ראה ציורי עצים).

נדיה חזרה שוב ושוב על ציור עץ קטן (ציור מס' 48) הממוקם בצידו הימני התחתון של הדף. בסיפורה היא הדגישה את המקום הריק כחלק קיומי מחייה המסמל את הפגיעות בכתפה הימנית, את התפיסה שאסור לה לוותר על מקומה של המחלה והפחד בחייה וגם את התחושה "שלא מגיע לי יותר". רעיונות אלה שזורים כנרטיב המשקף את מציאות חייה לאחר החלמתה.

רק לאחר שנים של טיפול באמצעות אומנויות ודמיון מודרך, תוך חיזוק עבודת התקווה, נדיה משתקמת ומצליחה לממש את חלומות הילדות שלה לעזוב את תפקיד החולה "חסרת האונים" וה"פסיבית" ולהפוך, באופן פעיל, לעצמאית החיה בכוחות עצמה ולומדת מקצוע טיפולי בהצלחה רבה.

בציור שנעשה בתקופה האחרונה מתואר עץ ברוש גדול ומרכזי, צמוד לקרקע, המשתרע על פני מרחב הדף אשר צמרתו הירוקה מלאה בפירות אדומים. העץ תחום, סגור ומוגן ולרגליו מפכה נחל זורם שתפקידו להזין ולהחיות. ההתחזקות וההעצמה של העץ והיותו שולט במרחב הדף ממלא את מקום החסר שהתבטא בציוריה הקודמים. טיפול ממושך (6 שנים) בתמיכתה ובהגנתה של המטפלת, אפשרו לנדיה להאחז בביטחון ובאמפתיה של הקשר הטיפולי, כאשר החומרים ותהליכי היצירה הזינו את צרכיה הראשוניים העמוקים ביותר. לאט לאט נבנתה תשתית בוטחת שסייעה לה לרפא את הפצעים הרגשיים שבתוכה, בנוסף לריפוי ולהחלמה הגופנית. כיום, היא מעצבת את זהותה כמטפלת המודעת היטב לפצעים הפנימיים שבתוכה ולכוח ההבראה אותו ברצונה להעניק לילדים אחרים שסבלם מוכר לה…

ביבליוגרפיה

1.      אבניאון, א. (1997). מילון ספיר, מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה. הוצ' הד ארצי.

2.      איילון, ע. להד, מ. (1992). כל החיים לפניך - בניית התמודדות למניעת התאבדות. הוצ' נורד, חיפה.

3.      אליצור, א. (1992). לתפוס את הסנאי - השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. חברה ורווחה. ו'(4)

4.      אליצור, א. (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות. השימוש במטפורות בתהליך הטיפולי. "שיחות", כרך ו' (2), מרץ.

5.      בן-שושן, ל.: 1995 - "יום אחד כשאהיה בריאה" - אני רוצה שיער ירוק כמו הדשא". הוצאת אמציה, חיפה 1995.

6.      גוטליב, ת. (1999). כמה אספקטים של טיפול באמנות - עבודה עם ילדים ובני נוער - תמר ח. עורכת, סחי"ש, טיפול באמצעות אמנויות - כרך 14, מס' 1, עמ' 75-65.

7.      הרמן, ג'. (1992) טראומה והחלמה, ת"א, עם-עובד, ספרית אופקים.

8.      ויצטום, א. (1987). ביקורת ספרים: שימוש במטפורה בפסיכותרפיה. "שיחות", כרך 1 (3), יוני.

9.      חזות, ת. (1998): טיפול באמצעות אמנויות בישראל לקראת שנת 2000. דיוקן של מקצוע: אצל חזות ת. עורכת - סחי"ש סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, ביה"ס לחינוך אונ' חיפה. כרך 13 מספר 2, אחוה הוצאה לאור, עמ' 17-7.

10.  חזות, ת. (1999); "אמנות איננה מה שעושים אמנים אלא מה שאחרים פסקו מעשות": ראיון עם מר פרץ הסה: אצל חזות ת. עורכת - סחי"ש שם, כרך 14 מס' 1, עמ' 17-7.

11.  חזות, ת. (2000). גם בשחור יש גוונים: היצירה כטכס בהתמודדות עם אבדן ושכול. תרפיה באמצעות אמנויות, כתב העת של יה"ת, כרך 3 חוב' 1.

12.  יונג, ק. (1987). הפסיכולוגיה של הלא נודע. הוצ' דביר.

13.  יעקובי, ר. (1987). על "עבודת התקוה" בתהליך ההחלמה לאחר הניתוח. הוצ' אונ' חיפה.

14.  כהן, א. (1996). ספר הציטטות הגדול. הגיגים, אמרי שפר ופתגמים מפי אנשי שם, רוח וספר. הוצ' כנרת.

15.  לוי, א. ואברמסון, ל. (1996) "המדיום בציור המודרני: עד כאן אמנות - מכאן  חיים": המדיום בציור המודרני: עד כאן אמנות - מכאן חיים": המדיום באמנויות המאה העשרים (בילסקי כהן, ר. ובלוך, ב. עורכים), ירושלים, הוצאת אור-עם, מכון ון ליר.

16.  סיאנו, י. (1998). כשמציירים תמונה נותנים מיכל לנשמה. התפקיד הייחודי של טיפול באמצעות יצירה והבעה חזותית (ציור ופיסול) במתבגרים שחוו טראומה בילדותם, אצל חזות ת. - סחי"ש, שם, כרך 13, מס' 2. הוצ' אחוה, חיפה.

17.  סיגל, ב. (1994). חיים, אהבה ובריאות. הוצ' כתר ירושלים.

18.  סיגל, ב. (1986). אהבה, רפואה וניסים. סיפור החלמתם המרתק של חולים שהתמודדו עם מחלתם בשיטת ההבראה העצמית. הוצ' כתר, ירושלים.

19.  קייס, ק. (1995). "חיפוש אחר משמעות: אובדן ומעבר בתרפיה באמנות עם ילדים". מתוך "תרפיה באמנות התפתחויות חדשות - תאוריה ומעשה בעריכת דאלי וקרוליין קייס. הוצאת אח.

20.  רוזנהיים, א. (1990). אנלוגיות וסיפורי מעשה, אדם נפגש עם עצמו. פסיכותרפיה, החוויה ותהליכיה. הוצ' שוקן, ירושלים.

21.  שאל, ש.ח. (1998). "זיכרון של הורים - על דרך טיפול באמצעות אמנות במערכת פנימייתית",
אצל תמר ח. - סחי"ש , שם, עמ' 64-53.

22.  שבריאן, ג. (1995). "השעיר לעזאזל והטליסמא", תרפיה באמנות התפתחותיות חדשות - תאוריה ומעשה. (דאלי ט., קייס ק. עורכות), חיפה, "אח". 

23.  שגב-שהם, א. (1998). ביבליותרפיה עם מתבגרים ערביים חולי סרטן - השימוש בכתיבת סיפורים ככלי אבחוני וטיפולי. אצל תמר ח. - סחי"ש , שם, כרך 13, מס' 2. עמ' 105-99.

24.  שחר-לוי, י. (1994). מצבים גופניים כהיגדים מטפוריים. תרפיה באמצעות אומנויות, כרך 1,
הוצ' 3, אוקטובר 1994, עמ' 69-77.

25.  Councill Tracy (1999): Art Therapy with Pediatric Cancer Patients. In Malchiodi ed:
pp. 75-95. Medical Art Therapy with Children: Jessica Kingsley Pub. London and Philadelphia.

26.  Kaufman, A.B. MFA, MA, (1996). Art in Boxes: An Exploration of meanings: The Arts in Psychotherapy. Vol 23. No. 3, pp. 237-247.

27.  Lahad, M. (1999). Darkeness over adyfs. In E. Tselikas Ed. Supervision and Drama Therapy. Kingsly Pub.

28.  Miller, D.M. et al (1987). Implications of the wounded-Healer paradigm for the use of the self in therapy, Haward Press. Introduction, pp. 139-151.

29.  Moon B.L. (1990/1995) Existential Art Therapy: The Canvas Mirror. Springfield, Illinois: Charles C. Thomas.

30.  Prager, A. (1995). Pediatric art therapy: strategies and application: art therapy: Journal of the American art therapy association, 12, 32-38.

31.  Rubin, A.J. (1984): The Art of Art Therapy, Brumerl Mazel.

32.  Shaverien, J. Luffenbam, S. UK (1999): The death of an analyze and transference, counter-transference and desire: Jurnal of Analytical Psychology. 44, 3-28.

33.  Webster, N. (1960) Websters' new school & office dictionary. The world publishing company, Cleveland and New-York.

34.  Wood, K.M. M. (1998). Art therapy in palliative care, In Pratt M. & Wood J.M.M. ed: pp. 26-38. Art Therapy in Palliative Care - The Creative Response.