בית ספר יסודי- גיל החביון / רחלי ג'אנח
על הכותבת: רחלי ג'אנח – מטפלת בהבעה ויצירה M.A
מפיקת קלפים טיפוליים ייחודיים לגילוי הפנים והורדת המסכה
racheludit@gmail.com
גיל בית הספר היסודי מאופיין בנטייה להפנות את כל האנרגיות ותשומת הלב בלימודים ובחברה, ואין פניות ורצון לדחפים ויצרים אחרים. פרויד, בתיאוריה הפסיכו-סקסואלית, היטיב לבטא זאת בהגדרה "גיל החביון" מלשון מחבוא, בו היצרים מוחבאים לטובת לימודים וחברה. במסדרונות בית הספר אפשר לזהות את הרצינות, ההתמדה והפניית כל המשאבים להצלחה בלימודים, במשימות מורכבות יותר ובמבחנים. ומיד עם השמע האות המורה על הפסקה, יתפרץ זרם התלמידים לחצרות, למרחבים ולפינות, שם יתפוגג המתח הלימודי ותעלה רמת העליזות ושמחת החיים. האנרגיות יופנו להרחבת המעגלים החברתיים, ובמיוחד בכיתות הגבוהות יותר, אז מתחילים להתבגר. תיאור זה מעורר כמיהה ורצון לחזור לימים אלו, עם התחשב בכך, שגם אנו היינו שם וברחנו משם כתינוק הבורח מבית הספר..., אולי גם הבריחה הינה חלק מאותה עליזות? אם כן, זהו החביון. העובדה שכל כך הרבה גילויי שמחה ועליזות, עשייה ויצירה מאפיינים את הגיל המתוק של בית הספר היסודי, ודוחקים את שאר האירועים והרגשות הנלווים להם.
בהיבט טיפולי, ייתכן, ודווקא תחת אותם גילויים, אותה עליזות וריקוד, מסתתרים רגשות עזים ומתרחשים שם אירועים הבוערים מתחת לפני הקרקע? דברים הקשורים לרוב, במצב משפחתי מורכב או לא יציב, במצב כלכלי קשה, במצב בריאותי מיוחד או בשאר אירועים חריגים. יכול להיות שם גם הקונפליקט או השאלה הגדולה, אם לספר ולחשוף לחברים את הסוד, ובכך לאבד את מעמדי בחברה? או להמשיך לשתוק ולהסתיר, כדי להשיג הגנה מלאה על חיי, ולהמשיך כמו שאר בני גילי. אצל הרבה מהילדים (עם התחשב בגיל, בנתונים המשפחתיים והאישיותיים) מתקיים קונפליקט זה, לרב, אינו מודע, ואצל אלו שמודעים, שאלה זו מרחפת בחלל המח, תופסות מקום נכבד במודע ומסיחה את הדעת מהתפקוד בבית הספר מבחינה לימודית וחברתית.
כשבאים לחקור התמודדות של קבוצת גיל מסוימת, יש לקחת בחשבון את הנתונים הקוגניטיביים והרגשיים. ילד בגילאי בית הספר היסודי לא מצליח לראות את התמונה, האירוע או החוויה במלואה ולפרשה כראוי, ויכול להיות שמנת הסבל שלו תהיה רבה יותר ממבוגר, בשל כך. ועוד יותר מכך, אצל ילד רך בשנים הדמיון מפותח עד פרוע, ויכול לקחת אותו מאירוע פשוט ונורמטיבי למחוזות קשים בהרבה יותר.
מבחינה רגשית בגילאים אלו, ובזאת עסקינן, קשה לילד לחיות בשלום עם הקושי, להמשיך לתפקד, ועדיין לתפוס את עצמו כיצור בריא ויעיל השווה בין בני גילו. הוא בוחר להתעלם מהקושי והשונות באופן מוחלט, ומאידך, לחיות בעולם שכולו טוב- חברים, שמחה ועליזות יתר ובכך מצליח לשרוד. בשפה המקצועית נקרא מנגנון הגנה זה "מנגנון הפיצול" (מלאני קליין), מנגנון העוזר לתפוס את החלקים הטובים של החיים ואיתם לחיות, תוך התעלמות מוחלטת והפרדה דיכוטומית מהקושי בחיים והמציאות האמיתית.
ניתן לומר, כי זהו קרש ההצלה של ילדים החווים חוויות מסוימות קשות, ועדיין נאלצים לקום בבוקרו של יום, להתלבש בבגדי התלבושת, כמו כולם, ולהופיע בבית ספר עם שעורי בית, מטלות וכסף לטיול, בכך, הם מצליחים להתעלם מחלקים מסוימים בחיים, מהתרחשויות קשות בבית.
בשפה מטפורית, אפשר לראות, כי הם ילדים שווים, רק שאחרי שלובשים את בגדי התלבושת האחידה, בוחרים הם מסכה מאוד ייחודית ועוטים אותה על פניהם. מסכה המורכבת מהמצב ממנו מגיעים ומן היעד אליו הם חותרים, ועל הדרך, מן המערכה אותה הם צריכים לכבוש באותו יום. אינספור דוגמאות של הסחי דעת- במצב הפשוט, עד חוסר תפקוד ומוטיבציה נמוכה במצב הקשה העלולות להתרחש אצל ילדים.
הילד שלנו הוא פרקטי, יעיל ופשוט יותר ממה שאנו חושבים, הוא בוחר מסכה התואמת את גילו, אופיו ומעמדו ומאפשרת לו לחיות טוב יותר מהמציאות הקשה, ולשבת על ספסל הלימודים כמו כולם. יש והמסכה עוזרת לו לתפקד טוב עד מצוין קיצוני, למרות מצבו, וגם על כך יש לתת את הדעת ולהיות ערניים למתרחש פנימה, ולעיתים, גם המסכה התמימה והמוצלחת ביותר לא תחפה על עיר התחתית הגועשת מתחת לפני השטח. יש לציין ולהיזהר, שיכולה להיות גם רק שמועה קלה שגונבה לאוזני הילדים ולחולל שם רעש גדול ולמאן לפנות את חלל הראש לדברי המורה שבכיתה.
ככל שעולה הבשלות הרגשית של הילד הגדל, והמסוגלות שלו להכיל את הטוב והרע שבחייו, כך, מתפתחת היכולת שלו לחיות במודעות למסכות אותן לובש, לצורך המסוים שלהן ולהקשר בו הן נלבשו. ואז מצליח לעשות אינטגרציה בין אירועים הקשים בחייו לבין אישיותו והיכולות התמודדות שלו, בלי לאבד את עצמו ולוותר על חלקיו הטובים כפי שפחד בילדותו. על פי התיאוריה, זהו המצב הבריא והתקין אותו יש להשיג בסופו של עניין. השלמה עם חלקים שונים באישיות ועם קשיים וחיבור למציאות כמו שהיא, שיכול להתרחש גם אם משתמשים עדיין במסכה.
למעשה, מידות ההערכה של ילד בבית ספר נמדדת, לרוב, על פי רמת הצלחתו בלימודים ובציות לסגל החינוכי, מה שעשוי להקשות על הצוות לאתר מוקדי מצוקה רגשית אצל ילדים, אלו המצליחים לעטות על פניהם מסכה חזקה וממשיכים בשגרה "כרגיל", וככל שהמסכה מוצלחת יותר, היא יכולה להעיד על סבל רב יותר של הנושא אותה.
יש בדברים אלו, לעורר את מודעות המורה, המחנך, והסגל המקצועי הרחב לכך, שילדים הבאים לבית הספר יכולים לשאת עימם תיק גדול יותר ממה שאנו חושבים ורואים כלפי חוץ. יש לשים לב, יותר ממה שחשבנו עד כה ואם יש צורך לגלות אמפתיה ולעשות מעשה.
ומאידך, אין במאמר זה לעודד את תפקיד המטפל להוריד מסך ולקלף את המסכות מעל פניו של הילד הרך והזעיר, ההגנות טובות ובלעדיהן הילד לא יצליח לתפקד בבית הספר ולהתחבר למערכת, אלא ישקע בעולם אחר, חלילה, אלא, לעורר אצלנו את הרגישות ולתת הדעת על אותן מסכות ועל המתרחש כלפי פנים.
