חוסר מוטיבציה והעדר הנעה

שלום וברכה, תודתי נתונה מראש למטפלת היקרה שתוכל להאיר את עיני.

יש לי ילד שקשה לי להסביר אותו. מחד- הוא חכם וחד, בעל תפיסה מהירה,

ומאידך- חסר מוטיבציה ואין לו כח ללמוד ולהתאמץ.

כמשפחה הישגית, דברים אלו מפריעים לי נורא ואני מרגישה שאני לוחצת אותו מאוד.

הלחץ שלי גורם לו לתסכול ולי לאשמה.

אבל מצד שני- אני יודעת שיש לו השגים אז למה לתת לו להרדים את עצמו?

אשמח לעצה מקצועית, המותאמת אלי ואליו..

תודה, וחן חן על הפרוייקט הנפלא!

אילנה רשף, פסיכותרפיסטית CBT , EMDR משיבה: 

אמא יקרה שלום וברכה

שאלתך החשובה נוגעת לכולנו, ואפילו משני הבטים: אנו כהורים מסורים, ואנו כהורים דואגים.

מצד אחד, כאם מסורה, את מזהה את יכולותיו של בנך: הוא חכם, חד ובעל תפיסה מהירה ויש לו השגים. במקביל את מזהה שהוא חסר מוטיבציה ושאין לו כח ללמוד ולהתאמץ ושהלחץ שלך גורם לו לתסכול ולך לאשמה.

ומאידך, כאם דואגת, את רוצה שהוא לא ירדים את עצמו .

אמנם חסר מידע: האם מדובר בימים אלו שלנו של הקורונה, אשר בהם הבית כמרקחה, ואנו כולנו ספונים בבית ולא יוצאים, או שמא מדובר בימים רגילים של שגרה.

לכן אני עונה בהתאם לשתי האפשרויות.

בדרך כלל כאמהות אנו מאוד רוצות את הצלחת ילדינו, רוצות לראותם מממשים את היכולות שלהם. לכן מאוד קשה לנו לראות אותם נכשלים או אפילו לא מתקדמים כפי שאנו מאמינות שהם מסוגלים.

זה יקל עלינו לזכור כי לפעמים לילדינו יש את דרכים משלהם להגיע להצלחה. כל ילד ודרכו שלו. למשל, כאשר הם שבים מבית הספר ומטלותיהם עמהם. יש ילדים שאוהבים ל'נוח" ואז מסתערים על חובותיהם הלימודיות, ויש ההיפך, שבאים ומבצעים את חובותיהם, אפילו ללא הפסקה, העיקר לסיים – ורק אחר כך הם אוהבים לנוח.

לכל ילד יש גם את מה שאנו מכנים בשם שמסביר את עצמו, "מאפשרי לימוד". למשל, יש זמני לימוד טובים יותר. כך יש לכל ילד גם את הסביבה האופטימלית שבה הוא אוהב ללמוד. כלומר תנאים ונסיבות רבים ומגוונים משפיעים על התלהבותו של הילד, מוכנותו ואפילו מסוגלותו להשקיע.

אין אנו יכולות לשפוט מעצמנו לגביו. ראשית, כל אדם ומאפייניו שלו, ואין אדם דומה לחברו, וזה נכון גם לגבי הורים וילדים. שנית, אנו, כמבוגרים, התרגלנו לבצע את חובותינו בכל מצב ובכל תנאי. ילדים לא התרגלו לזה. זה אחד הדברים שנרכשים במשך זמן רב, ולשם כך צריך לספק חויות ולקחים נעימים ככל האפשר.

איך כל זה נוגע למה שתיארת? ובכן כתבת שהוא מגיע להישגים, ומכאן משמע שלמרות שהוא לא לומד כל הזמן עדיין הוא מגיע להשגים. זה אומר לא רק שיש לו כישורים, אלא שהוא מצא חלק מהמאפיינים המאפשרים לו למידה טובה המובילה להשגים. זו התחלה מצויינת.

זו התחלה שצריך קודם כל לברך עליה ולדעת להעצים את ההשגים שיש לילד כבר כעת.

מצד שני, האם דרישות יתר באמת יביאו תועלת?

אם לא, כאן צריך לדעת שהשינוי מתחיל בתפיסות שלנו, ההורים, ולא בילד כלל.

אמחיש: אני מבינה מדבריך שהוא מרגיש לחץ ממך, וכתוצאה מכך יש לו תסכול, ולך רגשות אשמה. לחץ יכול להיות גם דבר חיובי, זרז (קטליזור) שמדרבן אותנו, אך עודף לחץ יכול לגרום להאטה בביצועים או אפילו, לפעמים, מעין שיתוק.

הילדים שלנו תלויים בנו ובדעתנו החיובית עליהם, ובמיוחד כפי שהיא משתקפת בעיניהם. כלומר, הם מעריכים את עצמם ואת מעשיהם והשגיהם – וכשלונותיהם – כפי שהם מאמינים שאנו חושבים עליהם.

לכן, הרצון שלו למלא את החובות וגם להשביע את רצוננו יכול ליצור עודף לחץ. לילד קשה לעמוד ברף שמציב האדם הלוחץ, ובמיוחד אם האדם הזה משמעותי עבורו. והילד יחשוש לאכזב, יפחד להיכשל, וכך יש לנו חסם מרכזי, שבפני עצמו כבר יכול לגרום לכשלון.

מכאן אפשר להבין מדוע דרישות יתר אינן מועילות, אבל איך אנו יכולים להתאפק ולא להעביר את המסר לילד? ואיך אנו יכולים להשלים עם זה שהילד אינו מגיע ליעדים שלו, אינו מנצל את היכולות שלו כפי שנראה לי? גם לי יש תיסכול, גם לי יש תחושה שבתור אמא עלי לעשות יותר למען הילד!

הרי גם לי יש תחושה של אי שביעות רצון, כאילו אני היא שלא מילאתי את חובותי, ולכן זה אפילו יכול לגרום לי לחוסר אונים ולתחושה קשה.

כאן צריך להבין את התהליך שמתרחש אצלנו ההורים באופן טבעי: כאשר אני כאם חווה את הרגש המתסכל זה קשה לי, ואז אני מנסה לפצות על התחושה הזו ב'עשיה' ומתחילה ל'הלחיץ'. ואם זה לא מצליח, אז כשאני חווה שהפעולה שלי לא עשתה את יעדה אלא ההיפך - אני מרגישה אשמה ותסכול.

כעת, אם אנו מכירים את התהליך הזה, אנו יכולים לעצור אותו. אנו מדברים עם עצמנו. נכון שאנו כהורים חפצים בהצלחת ילדינו, ובמידה מסויימת הצלחתם משקפת משהו חשוב מאד עבורנו, אבל אנו צריכים להבדיל בין מה שאנו היינו רוצים לבין מה שאפשר, בין מה שנראה אידיאל לבין הטוב האפשרי. ההבנה הזו יכולה לעצור את תחושת הלחץ שלנו כהורים שאותה אנו מתרגמים ומשדרים הלאה לילד. אנו מסוגלים לחייך במקום להביע אפילו בארשת פנינו את התחושה המרה של "זה כל מה שעשית? מדוע אתה מבלה את זמנך במקום להשקיע עוד?"

יותר מכך, מייד נראה שדווקא לתבוע פחות משיג הרבה יותר ולפעמים בתחומים שאינם נמדדים והם עדיין השגיים וחשובים ביותר.

עלינו ללמוד "לשחרר" את הילד. זה לא אומר לוותר על האכפתיות. זה כן אומר להבין שגם מה שנראה לפעמים כמו הישג פחות מהמכסימום זה בעצם פתח ללמידות נוספות, חשובות עוד יותר.

ראשית, יש גורמים רבים שמביאים ללמידה ולהתקדמות - בכל גיל: סקרנות, חדוות הידע, הצלחה – וגם היכולת לאחריות אישית.

כאשר ההורה המאוכזב מרמת ההשגים הנמוכה מדי של הילד לוקח מושכות של אחריות על התקדמותו של הבן, זה בעצם לוקח מהילד דברים חשובים מאד שהיו לו קודם לכן!

כאשר נתתי לילד להבין שאני אחראית על השקעתו ולימודו והשגיו, הפסדתי מאוד. הפסדתי לו למידה משמעותית, חויה של נעימות, ותירגול של אחריות ללימודיו.

כשאני לוקחת אחריות על הלמידה שלו ו'מלחיצה' ללמוד ולהשקיע, יש גם מסר שאיני סומכת עליו שהוא ידע להתנהל לבד בכוחות עצמו. וזה עצמו מסר מחליש הגורם לחוסר אמון בעצמו ביכולותיו ובסופו של דבר גם בהצלחתיו הלימודית.

השארת האחריות בידי הילד, גם במחיר כישלונות חלקיים זמניים, מלמדת אותו להתנהל בכל חייו, היא חלק מתהליך ההתבגרות שלו וזה יכול להתחיל מוקדם, בכל גיל.

יותר מכך, כשלונות שאינם מייאשים הם בעצם המנוע למוטיבציה. הילד רוצה תמיד להצליח. אם הוא לא הצליח מספיק, הוא כבר ירצה להשקיע יותר ולהצליח יותר בפעם הבאה.

ההסברים התיאורטיים האלו מובילים למסקנה שחוסכת ממך את הלחץ שלך. מתברר שהכל בסדר. הילד בסדר כיון שהוא משקיע בדרכו שלו, ואת בסדר כי את אוהבת אותו ורוצה בטובתו ומגלה שלפעמים אחריות יתר היא טעות שאפשר וכדאי לוותר עליה.

נחזור על הנתונים אשר בשאלה. את, אמא יקרה, מבחינה אצל בנך הצלחות אבל רק חלקיות, לטעמך, את כן יודעת שהוא חכם וחד, ומגיע להשגים.

הדרך היעילה יותר היא שתאפשרי לו ללמוד בדרכים שהוא מצא, אפשרי לו להרגיש שאת סומכת על יכולותיו, גם הלימודיות וגם הרגשיות, שאת מאמינה בו, שהוא יוכל לנהל את עצמו.

כל אלו יגרמו לו לפתח בגרות, אחריות ומוטיבציה הרבה יותר. ואלו הגורמים המקדמים של ההצלחה.

אל תשכחי שהמסר המשפחתי שלכם, כפי שציינת, הוא השגיות, [אמנם צריך לבדוק בדיוק למה הכוונה במונח הזה אבל נבין אותו באופן הרגיל של המילה].

ילדים מפנימים את ערכי המשפחה. הילד שלך יודע ומבין כמה זה חשוב במשפחה, ובדרך כלל, אם מאפשרים לילדים ונותנים בהם אמון - הם מזדהים עם הערכים המשפחתיים ו'מישרים' קו.

תני לעצמך להנות מהילד ולשמוח בו. אפשרי לו להתקדם בדרך שלו, ותהיי בטוחה שזו הדרך לעזור לו להתבגר ולקנות את היכולות שדרושות לו לחייו.

בהצלחה,

אילנה רשף