כבר בכיתה א כשלמדנו לכתוב את המילה יון- והמורה הסבירה את משמעות האותיות ההולכות ויורדות, הבנתי שיש קשר סמנטי ומהותי, בין האותיות העבריות, לבין התוכן והמשמעות.
מלכות יון נקראת חושך. בניגוד לכל המלכויות והגלויות ששעבדו את ישראל (ועדיין) כמו פרס, רומי ואדום, גלות יון איננה נעלמה וקיימת היום גם בתוכנו. כחברה, כיחיד ומאיימת על מהותינו.
על הפירוש "וחושך על פני תהום" (בראשית א‘, ב‘) פירשו חז"ל: "זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל ". החכמה היוונית היוותה ומהווה סכנה לעולם הרוחני. מלכות זו איננה באה להשמיד את קיום העם באופן פיזי, אלא לחיות בחושך, בערפל המדע, החכמה והטכנולוגיה. אומנות יוון מאמינה במציאות, בחקר ובשאלה, וזהו למעשה מהות החושך. שכן מפני ריבוי המציאויות, לא ניתן לראות האור. התרבות המערבית, אשר כבשה את מרבית העולם, מתקשרת ליסודות המתמטיקה, המדע והטכנולוגיה, האמנות, התיאטרון, הפילוסופיה ואף תפיסות חברתיות של דמוקרטיה, משפחה וחברה.
אולם, קיים תחום אחד בלבד בו לא הייתה לחכמת יון דריסת רגל כלל – המוסר ומשמעות החיים. חכמתם הקיפה את העולם הגשמי כולו, אך לא יצאה מהשבי אל כבלי החומר והחוקים. יוון לא נשאה את מבטה לשמים, לנזר הבריאה. די היה לה בפיתוח תובנות מדעיות ופילוסופיות, הבנויות על השקפה חומרית בלבד. אין זה פלא שעד היום התפיסה הפוסט-מודרניסטית גורסת בנושא זה ש"כל אחד והאמת שלו", שפירושו, שאין "אמת" אחת, אלא הכול סובייקטיבי, ומכאן מגיעה הכפירה, החושך על העולם הרוחני, הסטייה מן האמת ומן מקור האמת.
ובדיוק בשל החושך הזה, באנו להדליק נרות- כי רק משהו רוחני יכול להפיג את הערפול וסטית ה"רוח" של יון. להאיר ולסלק את החושך- ולא רק כמליצה. בשעת הנרות, התפללו על הנשמה שנקראת נר, התפללו על האמת והתורה- שנקראת אורה. בחנו את מקומות האור אצלכם פנימה, וסלקו את אלו שמורידים אתכם, בשם התרבות, בשם הנאורות, אל החושך החנוק המחשיך.
חנוכה שמח ומלא אור,
אודיה
