עבר חנוכה ולא כתבתי בלוג. שאלו אותי למה והסתבכתי, כי כל בוקר, חשבתי על משהו מקסים לכתיבה, ובסופו של יום הנושא השתנה, המילים הוחלפו באחרות והרגשות התערבבו.
אז זהו, תמו האורות ובתי החנוכיות הועלו אחר כבוד. ובלבי נשארה שלהבת ניצחון, שלהבת זיכרון. ניצחון שלנו כעם, אשר נופל וקם, זיכרון יהודי של מלחמה בקודש. המכבים נלחמו את מלחמת החורמה של כולנו למהות של קשר. נצחו את הרוע וחגגו את הטוהר. והניצחון הקטן הזה הוא גם שלי, כחלק בשרשרת. הוא שלי כחלק לעם המופלא הזה, שלי כרעיה, כאם וכמטפלת.
כל יום והבחירה שלו, כל יום והקשר הרוחני שלו. האם לעשות או לא, האם לומר או לא, האם לכוון או לא. כל יום להביא את הבחירה הזו לילדי- לבחור בטוב, להבחין באור, ולנווט בדרך. לעבור עם המטופלים את מלחמת האישיות הזו- האם להידבק ברע, להתמרמר ולהיתפס לעיוותי חשיבה או לרצות בשינוי, להאמין בו ולצעוד לאורו.
כל אחד ואחד עובר מיני מלחמה על הצדדים שבו, על התוקפנות ועל האדישות, על הקשר ועל השבר, על הקושי ועל התמודדות במהות, כן, כולנו. והניצחון האישי לא ידוע ולא מוכר לאיש, אין קולות חגיגה ואין בו בלוני מסיבה, אבל הזיכרון הזה נצרב עמוק בתוכך, מחשל ועושה את מי שאתה, טוב, ראוי ומקושר, באמת.
הצלחה בכל,
אודיה ביטון
