מסכות, תחפושות והסתרות אינם בלעדיים לימי האדר וחג הפורים.
רבים מהחברה המערבית חיים בתוך בועת אשליה, בעולם דמיוני ובחוויות וירטואליות ממוחשבות. רבים מהחברה מתקשים להישיר מבט אל האני האמיתי, הפנימי, להקשיב לו ולהיות. פשוט להיות.
התחפושת המסתירה את האני האמיתי, יוצרת אשליית מושלמות, כיסוי של מציאות חיצונית מתפקדת.
אך בארבע עיניים, ברדת החשכה, לאחר הורדת המסכה, מסתמנים על הפנים, קמטים, עצבות וריק שאף לא אחד, יודע מקיומם.
עולם התחפושות רב מלהכיל, עולה על כל דמיון, ישנם כאלו השואלים מסכות להסתרת חלל,
כאלו למאורעות בלתי נסבלים להכלה, וישנם תחפושות מורכבות של זהויות ודמויות שאולות, לא קיימות.
החלל שכל כך קשה לשאת אותו מתמלא בצלופנים, בבדי ניילון זולים, בצבעוניות וקולניות, על מנת לסתום את החורים, את חוסר המעש והמשמעות. הכאב והצער הקשים להכלה, מפנים את מקומם למסכת צחוק, להומור שחור ולתחפושת ליצנית ושחקנית. וזהות ישנה, מפנה את מקומה לחדשה ומקדמת את פני הבאים בקדמת הבמה.
בפורים באופן אבסורדי, מורידים מסכות ומקלפים את השכבות. השמחה מחצינה את הזהות האמיתית ומפגישה עם העוצמות הפנימיות, האמתיות.
אז תפסו את הרגע הקט, כל אחד, בקווי המפגש ואחזו בו הלאה לשנה שלמה, עד לארגז התחפושות הבא...
שמחה אמיתית ומלא משמעות,
אודיה ביטון
