ישיבות ופגישות עם הורים הם בין החוויות המכוננות ביותר בעולם הטיפול. רמות מודעות, תרבות ועולם סובייקטיבי הם רק המעט מהמגע שבא לביטוי במפגשים אלו. לעיתים, קוים אלו משקים בין המטפל- הצוות וההורים, לפעמים סותרים ומנוגדים ולעיתים מפתיעים במיוחד. כזו הפגישה שהייתה לנו השבוע, חוויה שהפעימה את כל הצוות שמטפל בילדה מקסימה.
כבר מתחילת שנה, בנית התל"א הייתה בין המורכבות, מה היעדים מה האמצעים, מה נכון ומה כלל לא בא בחשבון. התלבטנו, התחבטנו והנה עברה שנה. שנה שהותירה את הצוות קצת עם עמימות ותסכול לגבי המצב וההתקדמות.
בפגישה עם האב, באנו כולנו מוכנות, עם מילים מדויקות ומשורטטות של מטרות, נראות, התקדמות והתקשרות, אך מילים אלו נותרו צפונות בין הדמעות. כי היה שם משהו אחר, שונה. שאיפות כמו מוכנות לכיתה אלף, מוטוריקה ושפה אינם בכלל בלקסיקון המשפחה. משפחה שחפה מכל ריח מודרניזציה וטכנולוגיה. מונחים של תחרות והשוואה לבני גיל, אינם בכלל בממדים או בערכים שלהם. רועת צאן או אומנית עבורם זה מימוש עצמי, דיבור פנימי, משמעותי ואיכותי. בית ספר וממסד עבורם זה תעשיה שאיננה נכונה כלל, שכל מטרתה תיכנות תלמידים לרובוטים מותאמים לבועה שאינה מאפשרת יציאה..
אכן, אנו רחוקים כמרחק אור מתרבות נטולת ממסד. אינני אורזת את משפחתי כעת לעבר חולות ההרים במטרה לגדל ירקות אורגנים, אך התובנות והמחשבות שהותירו בי הפגישה מצליפות בי יום יום. מה אנו יודעות על נראות אמיתית? האם אנו רואות את הפרט במשקפים של הכלל? ומה השפעתו של החינוך והטיפול בעולם המאה ה- 21 על ילדים אחרים ותרבויות שגדלות בקצב שונה ובעלות מטרות משמעותיות עבורם יותר מכל דבר אחר?
אשמח לקבל תגובות, להשקיט במעט את קולות הסער של המחשבות..
מחכה לכן,
אודיה ביטון
