אין יותר מבול, כך ניתנה ההבטחה.
אבל יש בלבול, יש בליה ועייפות, וגם כן מובלות.
בתרבות המאה עשרים ואחת היא נמצאת וזועקת, בעיתונות, בפוליטיקה, ובעיקר בקליניקה.
אין מבול, אבל יש בלבול בין מגדרים, בין זהויות ובין גבולות.
ידע רב, תאוריות שוצפות וגודשות את העולם,
תנו גבולות / אפשרו / שחררו / לחמו במה שיקר לכם / התעלמו / והוספו כיד הטובה...
מערכות היחסים בין הורים לילדים ובזוגיות, מותירים רבים וטובים ללא שום אחיזת רפסודה מעל הים והמבול.
יש בלבול במהי סמכות ומהו מורא, מהי אהבה ומה זה ניצול.
ובכלל איך סמכות לא מנצלת, לא מנוצלת ולא מתנצלת.
בלבול בין הדרה לבין כפיה, בין הדתה לבין מתן מידע.
בלבול בין טוב לבין רע, בין צדיק לרשע ובין מצווה ל"רק" מנהג.
אין מבול, אבל יש בלייה ועייפות-
והרבה חוסר רצון וחשק אצל תלמידים ואנשים שעושים כי צריך וחייבים, אבל לא כי רוצים.
בין עייפות אמיתית לאחר לילות של חרדה, ובין עייפות מדומה המבקשת רק לשים כר ולברוח הרחק מהמציאות.
עייפות שבבוקר אין למה לקום, וכל משמעות, ואהבה ואחרים נהיים בלויים, עייפים וזרים.
אין מבול, אבל יש מובלות-
מובלות חברתית ופסיכולוגית, שהינה ההפך הגמור ממנהיגות.
מובלות הנובעת מהעדר דעה אישית, חוסר בטחון, ריצוי של חברה ופחד עמוק מדחייה.
אין מבול, אבל יש תיבה.
תיבה של ביטחון, כי לכל אדם יש מקום אחד, בו הוא מוצא בטחון מהסער והבלבול.
זמן אחד בו הוא רענן, פחות בלוי, מתקלף וקצת מתחדש.
תיבה שניתן להביט בה בעיניים ולשמוע את האמת, בלי שנתחפש ונתחפר, ונרצה להסתתר.
מאחלת לכולנו להיות המבוגרים המשמעותיים ביותר בחיי אלו שנפגוש ונהווה עבורם תיבה גדולה של בטחון ונוחם, של אהבה ומציאות טובה.
בהצלחה רבה,
אודיה
