י"א בחשון. אמא רחל.
איחרה להתחתן, איחרה ללדת והקדימה להיפטר.
אמא רחל, כל מהותך- אימהות על אף שאת אימהותך האמתית כמעט ולא מימשת. צפית, חיכית, התפללת, ייחלת, ילדת, התייסרת ונפטרת.
כשמדברים עליך אמא, עוברת בי צינה. הדמעות היו לחם חוקך, הצער על האחר- על אחותך, על בניך היו כל מהותך. הדאגה לבושת הפנים של לאה אחותך, מעוררת השראה, אצילות ומידות. והצפייה ללידה כאשר את יחידה, כל כך כואבת, מייסרת. באם הדרך הלכת, עדיין לא סיימת, והותרת ילד ותינוק בן יומו שאליו כל כך ייחלת.
ובכית, וכאבת, לא עליך, אלא עלי, עלינו, על כולנו, ראית בנו- בניך וביקשת וזעקת והתפללת לשלומנו.
רגישות כזו, לא יוכלו ללמוד באף אקדמיה. אימהות כזו לא ניתן לתאר בפסיכולוגיה, כי אמפטיה ואהבה כזו לא קנית בבית אביך, רכשת הכל בזכות עצמך, בזכות פנימיותך, ולכן אצילותך וטוהר מידותיך כמו ייסורייך וצערך נוגעים בנימי נשמתם של אלפים מבנייך.
רגישות זו, מקבצת סביב מצבתך אלפי אלפי אנשים. בכל המעמדות, המגזרים והמינים. אזי כמה צער את שומעת? לכמה סודות את שותפה? כמה דמעות בידייך את אוגרת? כמה עצב בעיניים את רואה? ומהו סודך שכולם יוצאים ממך קלים, מאושרים ונקיים? איזה מן כח ומה את לוחשת לאלו הממתינים? לאלו הכואבים ולאלו המתקשים?
זכייתך בתואר אמא, איננו לחינם.
כי אימהותך מתבטאת בהקשבתך, בהזדהותך, ברחמנותך ובקרבתך...
אמא, הותרת עבורנו מודל לחיקוי אשר בשנותייך הקצרות קפלת בתמצית את מהות כל החיים.
הצלחה בכל,
אודיה ביטון
