אסנת, אסופית ובת רחוב הייתה. ללא בית, אם ומשפחה. שמה נקרא ע"ש אסון הולדתה.
אסנת- ביתה של דינה ושכם הייתה. בהולדתה רצו האחים להורגה, אך סביה, יעקב אבינו סירב להמיתה, וברגע של צער שילחה לדרכה עם שרשת בה תלוי קמיע בכתב ידו בו מצוין שמו הקדוש של השם, לשומרה. בערבות הנילוס הייתה יושבת אסנת כאחת מאסופות הרחוב. ללא בית, ללא אם וודאי שללא אב, בודדה ומנודה. לימים כשראתה את יוסף ממרומי החומה, עשתה ככל בנות מצרים כאשר ראו את יוסף יפה התואר- זרקה עליו את השרשרת היחידה שהייתה על צווארה. השרשת שנפלה לרגליו של יוסף צדה את עיניו והפעימה אותו, הכתב היה מוכר והתוכן- יותר. הוא מיהר להרים את עיניו הטהורות וראה את אחייניתו- אסנת.
זה סיפור עצוב של הדרה ומרחק ממשפחה. על אחים שמאסו, ודודים שהתביישו. אבל זהו גם תחילתו של הסיפור שלנו כעם- בגלות החושך הראשונה והגאולה שבאה בעקבותיה.
יוסף ואסנת מתחתנים ומקימים משפחה על ערבות וטומאת מצרים, ולהם נולדים מנשה ואפרים. לא דודים, לא משפחה, לא סבתא וגם לא אמא שציפתה לראות את בנה שמור ומאושר.
ובערב שבת, כל בית יהודי, כל אב מברך את בניו- "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה".
לא. לא מברכים כבניו של ראובן/ שמעון/ לוי וכו.. הברכה היא כאפרים ומנשה דווקא כי הם ראויים לברכה. דווקא מהסבל, הקושי והניסיונות הקשים של הוריהם- יוסף ואסנת, מההסתר פנים שחוו במכירה, בכלא, בנדידה ובהדרה, ללא כל שאלה, דווקא מהם ראוי שילדי ישראל כולם יתברכו.
ובשעה יפה זו, לאור נרות, דינה רחל ולאה האימהות שלנו ושלהם קורנות ורוקדות. ובשעה נאה זו ברכו את ילדכם שילכו רק בדרך האור, למרות הכל, ובגלל הכל.
שבת שלום ורק אור,
אודיה
