ימי בין המצרים הם ימי צער על גלות. על אובדן של בית המקדש, על ימים מדהימים שהיו ואינם. צער על העבר, צער על ההווה ותקווה ואמונה לעתיד אחר, בעז"ה. בימים אלו אנו מצווים במיעוט שמחה, בצער על שכינה, על ידי פעולות שלא משכיחות מאיתנו, אף לרגע, את מהות הימים.
רבים וטובים ממני כתבו על ימים אלו, ברצוני לחדד את מהויות הרגש. בין הצער ובין העצב- האם חד הם? למרות שתחילתן דומות ומתחילות באותיות שוות, סופן שונה. הן דומות בסימפטומים, בתחושות הגופניות, אולם, תהום פעורה בינהן, הן שונות כל כך. הצער הוא כציר צר מאוד, ימים של הליכה בלא נודע, בחושך, בכאב של העדר הארה, אך כציר שמו כן הוא- סופו להסתיים בשער, ביציאה לאורה. לא לחינם נקראו כאבי לידה בשמם- צירים, הצער הוא עכשווי וכואב- אך סופו תקווה, שמחה, ואמונה.
לעומת זאת, רגש העצבות הוא אחד הרגשות הקשים ביותר במנעד הרגשות. העצב מוביל לנפילה, לחוסר תקומה, לירידה, ולכניסה ישירה לזרועותיו הרחבות של הייאוש. לכן ביהדות נמצא כי המצווה להיות בשמחה מובילה לעשייה, לצמיחה ולפריחה.
נפש האדם, ונסיבות החיים האישיות והציבוריות, מובילות להמון צער, לכאב ולחוסר נסבלות. הגלות מתבטאת בכל חלק מתחומי חיינו, בחיי המדינה והביטחון, בחיי החינוך והמשפחה ובחיים האישים, הפרטיים של כל אחד מאיתנו. תפקידנו כמטפלות, להכיל את הכאב, את העוצמות, את הקושי ולזכור שהציר שאנו נתונות בו, משותף לכולנו, ובימים אלו, תפילתנו, תקוותינו לראות את האור בקצה הקרחון, את השער של הצער כי הוא עוד יבוא, בקרוב...
אמן!
אודיה ביטון
