הקונפליקט והסוגיה שבין קהילה וציבוריות קולקטיבית לבין אישיות אינדיבידואלית, מעסיקה הרבה מאתנו. רק אתמול, שוחחתי עם חברה יקרה על הנושא הזה, וכמתנה מיוחדת משמיים קיבלתי היום תשובה לכך- ואיך לא- דווקא מפרשיות השבוע. השבוע קוראים את פרשת ויקהל- פקודי. משמעות המילה "ויקהל" היא התכנסות, קהילתיות, לעומתה, המילה "פקודי" קשורה דווקא להתפקדות של פרטים ולאינדיבידואליות.
המעניין הוא, מלבד סמיכותן של הפרשיות, הן מתכנסות יחד ליצירת פרשה אחת ומבטאות את מרכיבי הנפש האנושית והקונפלקטואלית. מחד, לאדם צורך ותשוקה בהשתייכות, להיות חלק בפסיפס קהילתי מוגדר ומזוהה ומאידך, מתבטאת תשוקת טיפוח זהות אינדיבידואלית וייחודית הנבדלת מאחרים.
אולם, בעוד פרשת ויקהל פותחת ומספרת על ההתקהלות, שאר הפרשה מלאה בפרטי הקמת המשכן- כל כלי במשכן מתואר על פרטיו ודקדוקיו, ואילו תוכן פרשת פקודי פותחת ב"אלה הם פקודי המשכן..." וממשיכה בהרכבה, בחיבור וביצירה השלמה של המשכן כמקום שלם להשראת השכינה.
המיזוג בין שמות הפרשות לבין תוכנם מורכבים מהשלם ופרטיו, מקהילתיות ומהאינדיבידואליות ומהווים מטרה של התמזגות, לא של שחור לבן ולא של קיצוניות. שני הקווים הללו- האינדיבידואלית והקהילתיות, נדרשים לטיפוח ייחודי, פיתוח כל אחד מהם בנפרד היא מטרה משמעותית ודרך חיים, הפרט והכלל נשכרים מכך, והתרומה לכך היא גיבוש זהות, השתייכות, ערכים ותרבות. והלוואי שכולנו נמצא את האיזון, והמתכון הנכון למיזוג מותאם, ככלי שהינו חלק בתוך משכן..
הצלחה בכל,
אודיה ביטון
