בשפה העברית יש משהו תמוה- מילים בעלות צליל פונולוגי קצר עשויות להיות במשמעותן ארוכות מאוד, ובעלות משקל כבד כל כך. דוגמא לכך היא המילה- הורה או המילה עצב. שלוש אותיות המקפלות אלפי נימים ורבדים של תפילות, תקוות ודמעות. צפיות ואכזבות. כאב ואהבה. צער ועוגמה. וכן, בהחלט גם שמחה ונחת ושברי אושר שניתן למשש, לאחוז ולהיאחז.
כי כמה קורע הורה לראות את ילדו בעל העניים היפות- עצוב כל כך, בודד ודחוי. כמה חידלון להורה לראות את המתבגר שלו עם עיניו המוכרות עד אתמול, היום- טועה תוהה ומבולבל. כמה כאב זה להורה להביט בילדו המתקשה, לשבת עמו שעות, לבאר, להסביר ולחזות באפיסת כוחות בכישלון. כמטפלות רגשיות אנו סוכנות של הורים רבים שמייחלים לשינוי, לחיוך ולהכניס מעט חיות..
אתמול דיברתי עם אמא לילד בן שלוש וחצי. אמא מקסימה, אוהבת ומתוסכלת. היא ציטטה לי את המשפט הכי ארסי בעולם שנאמר לה באצבע מאשימה – אין ילד שצריך טיפול, יש אמא שצריכה טיפול! כמה אירוני, כמה בועט. האם האשמה, המצפון וה’לקיחת אחריות’ היא גורם מקדם או מעכב? האם הוא מחליש או מחשל? האם הוא מרדים או מזרים דם בעורקים?
האם לאחר כל הניסיונות הנשנים של אותן אימהות יקרות נוכל עוד לדון ולהאשים אותן? היכן האמפטיה לכאב, לשעות טרוטות השינה ולתסכולה של אם?
אנו, כמטפלות רגשיות, על אף התאוריות השונות וספרי הפסיכולוגיה שחרשנו, תחילה, עלינו להיות אמפטיות, אוהבות ומקבלות. כי לפני כל שיטה טיפולית כזו או אחרת, זה צווי תורתנו, כי זה ממש בדמנו.
בהצלחה לכולנו,
אודיה ביטון.
