לילה, המשפחה נמה את שנתה ואני במטבח, מנקה. רק אני, בועות הסבון והמחשבות. ממיינת את חדרי ליבי, מוציאה זיכרונות, חלומות ואשליות. מסדרת- מה עוד, מה לא.
בתוך תוכי כמו קשת צבעונית וקולות שחוסמים, עולים לאיטם בקצב אחיד רצונות שדחקתי, מחשבות שטיפחתי, מילים פוגעניות שאמרתי וזיכרונות שצברתי, לא עוד יקירי... האבק והלכלוך אינו מטיב עמכם וודאי לא איתי, הגיע הזמן להיפרד, לומר שלום.
אני ממרקת, מקרצפת, כן- גם קצת מתייסרת, האם זה חמץ? ואולי אני סתם עובדת? האיך אסלח ואמחק ואמחל, ככה באחת?
אור הירח זורק אלומותיו לחלוני, ואיתו משב רוח, אני מפלסת דרכי בין הכלים ומגלה אוצרות חדשים. רגעי חיבה, אהבה, המון אמונה, סיפוק ועשייה. מגלה משאלות וסודות מלאים בחיוכים, שעות של נחת, הצלחה ושמחה, ומתאהבת באותם חדרים שלפעמים נמצאים מאחורי הקלעים.
ממשיכה את מסעי בשעות הקטנות של הלילה, לעבר כל התחושות, הרגשות, המחשבות- את חלקם מדירה, את חלקם מאדירה, ומתפללת שלא אמצא אף גרגר של חמץ ברשותי, ובשנה הזו, עד לפסח הבא בעז"ה אשמור לא לצבור, לא להתפיח, לאהוב, לחוות להאמין ולעשות..
מאחלת פסח כשר ושמח לכולן,
אודיה ביטון
