השבוע שמעתי סיפור מפעים. סיפור שתחילתו הדרה, עם קווים של תשוקה ורצון וסופו מלא אהבה, קרבה וחום. את הסיפור הזה כולנו מכירות עוד מימי הגן, אולם הפעם היה בו נקודת מבט חדשה, ראיה אחרת, מעניינת. את הסיפור סיפרה אם עם לב כואב מאוד, שאחד מבניה שוהה במסגרת פנימיתית מהמורכבות יותר בארץ, היא ספרה זאת במסיבת סיום שנה בפנימייה, כאשר אף עין לא נותרה יבשה.
הסיפור היה על הלל הזקן שהשתוקק ללמוד תורה, לשמוע דברי חכמים, ללמוד וללמד, אך לצערו לא איפשרו לו להיכנס לבית המדרש בשל אי תשלום. כל כך רצה להשתייך, להיות חלק מ.. לשמוע ולהחכים, אך נותר בחוץ בודד, בקור עז כששלג עוטף את גופו ומקפיאו.
בתוך הבית מדרש, הרגישו החכמים את החושך, את המועקה הפנימית והרימו את עינהם למעלה. אזי ראו את הלל הזקן מחשיך להם את החלון, הצהר שהעניק להם את אורו. מיהרו להוריד אותו משם, לחמם את גופו, בחמין, בעיסוי ובשמיכות. עד שגופו התרצה מהקור והחל להפשיר ולהתחמם בדרגות. הלל הזקן, לימים, לימד את דורות רבים אחר כך מהי אהבה, מהי סובלנות לאחר, מהי נתינה.
כשקשה, כשחשוך והרגשת מועקה פורשת עלינו, אזי נדע שיש מישהו ממש בקרבתנו, שמצמיד את הראש על שמשת החלון ומבקש שנראה אותו, שנתייחס ונעניק לו מעט חום. בדרך כלל זה משהו קרוב, ילדינו האישים, מטופלינו, שלעיתים נשארים בחוץ, קפואים. אבל פתיתי השלג, עתידם להפשיר. אם רק נדע, אם רק נשכיל, לחמם, לאהוב ולהוריד את מסכת הקור, אזי ילדים אלו ילמדו אותנו ואחרים מהי אהבה, מהו רצון, מהו נתינה...
אודיה ביטון
