חני וינרוט הלכה השבוע לעולמה. חני שהייתה אומנית המילה והמחשבה הכתובה, אמרה פעם שהיא סך הכל אומרת בקול את מה שהיא חושבת. אז חשבת חני, מחשבות שרבים מאתנו מפחדים לחשוב. כתבת מילים והרהורים, שלרבים מאתנו הם אפילו לא חולפים בראש. ולא שאנחנו טיפשים, באמת שלא, אלא מאי? שרבים מאתנו קצת מחמיצים והרבה חמוצים. חושבים על המחר, מתכננים את שבוע הבא ורוקמים חלום לכשיבוא שלום. את חני, חווית את הרגע, סחטת את תמצית ההווה ולא נתת לגרורות העתיד להעכיר את מתנת החיים. לא אוכל להתעלם מהקטע שכתבת על חנוכה בספרך "עולם הפוך ראיתי" :
בחנוכה אנו מדליקים את נרות החנוכייה שמונה ימים ובכל יום מודים לבורא על הנס הגדול שהיה – כמות שמן ליום אחד הספיקה לשמונה ימים. השנה הרהרתי לעצמי: כשהחשמונאים מצאו את פך השמן הטהור, בתוך כל האנדרלמוסיה שהייתה בבית המקדש, איזו שמחה הייתה להם. נס גלוי. למה לא קם שם מישהו וצינן את החגיגה: 'חברים, מה נעשה מחר?'. וכי הם ידעו שמעט השמן יספיק לשמונה ימים? ברור שלא. נס זה דבר לא צפוי. אם הם ידעו, אז מה הנס? מפליא אותי שהם שמחו והודו לבורא העולם על הנס של היום מבלי שהדאגה לגבי מחר תגרע מהשמחה שלהם.
כל שנה אנחנו מדליקים את נרות החנוכה ומודים על הנס. צריך ללמוד מהשמחה שהייתה בפעם הראשונה על עצם העובדה שיש מעט שמן ליום אחד. על כך לבד ראוי לשמוח ולהודות. במקום להתעסק בניסיונות ניבוי, מישוש וניחוש, אפשר פשוט לשמוח. לא בגלל האמונה שמחר יהיה טוב אלא בגלל שהיום טוב".
אז היום, ומחר ובחנוכה, כשנאמר "זה היום עשה ה" נדע ונשכיל שכל יום, נגילה ונשמחה בו.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
חנוכה שמח,
אודיה ביטון
