כוס קפה מהביל, הדי פטפוטים לתוך הליל, אדני צמחיה ועלי פרא ריחניים, בובה ועגלה, שביל מתפתל ואופני הילוכים. הכל היה, תם ונגמר. השבוע, פונו עשרות משפחות מביתן. אינני נכנסת לעניין פוליטי ואידאולוגי, לא נוקטת עמדה וצד, רק מתבוננת. חושבת על אמא ובת, על תינוק ועריסה, על אב ובית מדרש.
על אובדן ילדות, על כאב ונטישה, על בית ואהבה, על זהות קבועה, ועל פינה אהובה. קשה להביט בעיניים, לחוש את תחושת הקריעה והכעס, את הפגיעות, חוסר אונים, העצב, והגעגועים למה שהיה, למה שאיננו עוד. כמה קשה לאתחל מחדש ולחזור לעמדות ה"הכון הכן וצא" שבתחילת המסלול, מן עונש כזה של לגלוש בסולמות ונחשים, לעבור את כל משבצות העשייה שעברת, שפעלת ושבנית, להביט בהן בחטף וכאב ולחזור לנקודת התחלה בתחושת תבוסה. נקודת התחלה של פעם שנייה, לעולם לא תהיה דומה לתחושה הראשונה בה התחלת, יהיה בה חוסר אמון, כאב וחשש, יהיה בה חוסר שווי משקל וקושי באיתחול של משחקי כוחות, של משא ומתן והכחשה.
אך, האבדן, קשה מכל דימוי סימבולי על משחק ואלבום, מעיק יותר מכל תאוריה על שלבי אבל וקבלה, הוא נוכח, קיים ובועט בכל נשימה, בכל פעולה, היכן הוא ביתי, מבצרי? היכן ישחקו כעת ילדי? ומדוע זה קרסו קירותי? לשאלות אלו, אין תשובות. תמיהות אלו, ישארו באוויר, בהיסטורית גלותו של עם, שנוטע וננטש. בגלות של עם שנרדף וננזף, בגלות של עם שאת אבדניו לא ניתן לספור, כי הם רבים, רבים מיני ספור.
הצלחה בכל
אודיה ביטון
