ילדות. תקופה יפה כל כך. נטולת דאגות וקשיים, ועיסוק מתמיד בחברויות, אוספים ושמלות.
לא. לא כיום.
כי הסטטיסטיקה מעידה על מאות ואלפים ילדים בישראל אשר אינם זוכים לילדות מאושרת. לא מאושרת- לא נורמטיבית.
לכמה מאיתנו נכנסת הקטנטונת- לחדר הטיפול וברק כבד של בוגרת המתמודדת עם גידול אחיה- במקום אמה החולנית? כמה מאיתנו מכירות את הילד- הילדה אשר גדלים לצד הורה אחד שורד בשל אבדן טרגי של האחר? כמה ילדים חוו את הכאב המטלטל של פגיעה והתבגרות בטרם עת, של צער הפרדה מהחיים הטובים והקודמים? של כאב בלתי נסבל להיות קורבן של דמות שהייתה אמורה להגן, להיטב ו"רק" להביא סוכריה?
כאב של פגיעה, השכול, העוני, המצוקה ההורית והחולי, נותנים את אותותיהם בקטנים, בילדים אשר טרם טעמו טעם חטא. הקושי הגדול ביותר, מלבד הנטל הגדול שעל כתפיהם, היא אי הוודאות, העמימות, האשמה, האפרוריות בחייהם.
לא מרגש. לא משמח. גם לא כואב. לא מתגעגע. לא רוצה. רק שורד עם שכבת אוטם ללא מגע יד אדם..
המצער יותר, שכמעט ואין בידינו להוציא ממעגל שכזה, לא כאשר הנתונים מצביעים על חולי, לא כאשר הנתונים מצביעים על מצוקה כלכלית קשה או על אובדן ופרדה. אך בידינו להביא ממצבי סיכון למצבי סיכוי. לגלות את היהלומים המסתתרים מתחת לחול. לא להשלים עם האוטם. לראות את החוסן. לא להשלים עם העמימות ולהחזיר את התמימות.
ואיך לא – השיר של דוד ד’אור על תמימות ילדית:
תשמור על העולם ילד / יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד / אם תראה, תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד / עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד / כי אנחנו כבר לא מצליחים.
תשמור על העולם ילד / אל תגזים במחשבות
כי כמה שתדע יותר ילד / אתה רק תבין פחות
ובשעה מסוימת / נסגרות כל הדלתות
וכל האהבה נגמרת / רק אתה ממשיך לתהות.
בהצלחה,
אודיה ביטון
