לפני כשלושה חודשים העולם כולו נע באופן אחיד ומדויק מהחוץ לפנים. התנועה הזו הכניסה אותנו פנימה הביתה אל תוך בתינו, אל תוך נפשנו. למעשה, נקראנו לעשות סדר. סדר פסח וסדר ברגשות שטלטלו אותנו באחת. מאי וודאות גדולה, חרדה מפני הבאות ודאגה לשלום יקרינו, לעד רגשות של חמימות משפחתית שהובילה אנשים רבים לאהוב את השגרה החדשה שנוצרה. ההתכנסות דרשה מאתנו להיות עם עצמינו, ללא קולות חיצוניים, להיות עם משפחתנו, ולהכיר אותם יותר מתמיד, מקרוב.
אז מה רע ולמה לאנשים נמאס? ומה ההבדל בין אלו שהתאהבו בשגרה הזו לאלו שתיעבו אותה?
כניסה אל תוך הפנים דורשת מאמץ, דיוק ומוכנות.
אנשים וילדים רבים שהיו באופן מודע ולא מודע במאבק עם הדרישות החיצוניות של העולם- שמחו לחזור הביתה. תחרות, לחץ חברתי, עמידה מול סמכות, מאבק מול שעון החול, ופנים עשיר- התקבלו בשמחה הביתה- הצעד בין החוץ לפנים נעשה באחת, הם חיכו לכך שנים..
לעומתם, אנשים וילדים רבים אוהבים את החוץ, זה עבורם בגדר נחוץ.
העולם, האנשים, החברים ורעש חיצוני מעניקים להם נוחם, בטחון, הערכה וקיום.
יש גם כאלו החייבים את החוץ כדי להחזיק את עצמם, כדי לא להיפגש עם הפנים השברירי, הפגוע והלא מאוחד. אז איך יוכלו להיכנס בכפייה למשהו שתמיד ברחו ממנו?
הכניסה אל הפנים הייתה מעיקה ולא מוכרת, החוץ- עבורם זה בית.
כעת, התנועה החוצה החלה, וכתהליך ההתכנסות כך תהליך היציאה.
לחלקם קשה לצאת מחוויית ההתכנסות האישית והמשפחתית וחלקם חיכה לרגע הגאולה מהמועקה.
לחלקם זה בלתי נסלח לחזור לחיי המרוצה, ולחלקם זה היה בגדר בלתי נסבל להמשיך בשגרה שנכפתה.
ויש גם כאלו, והרבה- שלמדו מחדש את ריקוד התנועה והתנודה- צעד פנים וצעד חוץ,
שניים קדימה, שלוש אחורה, כי זה כל המשחק, וזה בדיוק מדרגות החזרה-
שעה ביום, שעתיים בשבוע:)
שלכולנו תהיה שגרה נעימה ורק בריאות,
אודיה
