אלוקי, מרגע שנולד לי אוצר זעיר זה, מרגע שהבטתי בעניו היוקדות, לחשתי בדמעות של אושר בלתי מוכל, ובכאב לידה בלתי נסבל, עזור לי לגדלו באין קץ אהבה.
אמור למלאך ללחוש לו גדל. אמור לאמא שבי לחייך, להכיל, להבין, להקשיב ולהיות לצידו תמיד. גם כשקטן, גם שיגדל, גם שאני כאן וגם כשלאו.
פתח את ליבו לתלמוד, להבנה ולעומק, פתח את ידו לטוב לב לשמחה ולאושר.
כל כך ייחלתי – לילד הזה- בדיוק, התפללתי!
ופתע פתאום, קם לו יום אחר, יום שלא רציתי, יום שלא הכרתי. השמיים כוסו בגווני האפור וגשם דמעות איים להציף. נראה שגם הרוח חברה להם, ומחתה את עקבות המלאך שהלך עימי, לצידי, ונותרתי לבד, ונותרת בודד. והילד שלי- ליבו מלא חלל, ועיניו- מלאות כאב, תסכול ואשם.
ואני- איפה טעיתי? והיכן לא הייתי? ומה לא אמרתי? ומה עוד לא עשיתי? וטיפול ויעוץ ושיחה, ועוד אחד ועוד נוסף. ובלילות, מרטיבה את הכר, ובימים מרטיבה את הדף, ומתפללת, ומבקשת ומייחלת, הרי לילד הזה התפללתי..
ובת קול משמים בוקעת, ולחושת וזועקת- אני עימו. אני אביו, ואת ביתי- ויש שכר לתפלתך, לבקשתך, לתחינתך...
מאחלת לכל האימהות ולכל הילדים והילדות המתמודדים והמתמודדות המון הצלחה בכל דרככם, ה’ עימכם!
אודיה ביטון
