הגנה, קצב וריפוי / רחלי ג’נאח

רחלי ג’נאח - מטפלת בפסיכודרמה M.A 

בימות החמה הארוכים, החלטתי לפוש קמעא, לרדת ולטבול באחת מימותיה המבורכים של ארצנו. מה שהזדמן והיה קרוב למגוריי היה ים המלח. יש לי חיבה מיוחדת למקום זה ולסגולותיו, אז יצאתי לדרך, כשהיעד הוא אחד החופים הדרומיים יותר. הנסיעה התארכה והתארכה, מה שהותיר זמן ומקום לנוף לדבר אלי ולי להקשיב לו...

ירדנו מירושלים- המקום הגבוה ביותר, האוויר צח ונקי. נפרדנו מהר הצופים ומשם רק ירדנו וירדנו במשך כשעה. נראה כי אין כבר חיים במקום כל כך נמוך, הכול נעשה כבד יותר, מלוח ואפל. האוויר החם, המדבר הפרוש כיריעת חיי נצח, והשיממון שזעק אל מי שרק ישמע, אל מי שיואיל ויאסוף שברי מילים מרוסקות, הם אלה שלוו אותי ליעדי.

מעניין היה, שככל שהתקרבנו לים המלח, ההרים נעשו גבוהים ורמים, מוצקים וחזקים, צבועים בחום ועומדים על המשמר בלהט. פסגותיהם הזדקרו וחרטו מן תבליט חד בתכול השמים ולי זה היה נדמה, כחומה בצורה.

על מה היא מגינה? האם צריך גובה ועוצמה רבים כל כך, כדי להגן על ימה נמוכה ושקטה? הרי אין בה סערות, גלים, חיים יותר מדי...  הרהרתי לעצמי. והנהג הוסיף להתקרב ולרדת למקום הנמוך ביותר בעולם...

נכנסתי לימה וגם שם נצפו, מעבר לגדה, ההרים הגבוהים. עכשיו זה ברור יותר, הם מקיפים מכל כוון, כמו שומרים הם על המלח.

נשאתי עייני אל ההרים ושאלתי, לשם מה אתם? לשם מה הגובה, החוזק וההגנה?,  ומבין הפסגות האדמדמים שמעתי קול ענות בלחש-

אנחנו כאן כדי לשמור, להגן על הים, על האנשים המגיעים לכאן, שלא ירדו באחת לתוך ימה של מים מלוחים שעלולים להפילם שאולה. זה מקום נמוך מאוד, חם פה וקשה... ולא יספו עוד.

טובלת במים הכבדים, זה באמת שורף וצורב, מחליטה להישאר ועם הזמן מתרגלת, גם לזה. מבין ההרים שוב נושבת אלי רוח, הפעם של בהירות, מהרהרת בדבריהם הקולחים. רגלי מעידות ומועדות- באמת חם ושורף.. וזקנות שלידי משוחחות בידענות מופלגת על המים ועל הבוץ, על המזור והרפואה, "אבל אסור להיות הרבה זמן בפנים"- אומרת החכמה שביניהן.

יצאתי לנפוש בגוף, להקשיב למכאוביו ולריפוי הטבעי שמזמן לנו הבורא דרך הטבע, ונמצאתי כי הטבע וסודותיו, הים וסגולותיו ההרים והאבנים שעל הדרך הדהדו בנפשי וסערותיה פנימה...

האם אפשר לומר כי בתוך כל מטופל קיימת ימה מלוחה, שתפקידנו הוא לשמור כי לא יצופו מן המים השדים והרוחות ויאיימו על שלמותו?

מהות הטיפול, לרוב, עוסקת במלוח. בחלקים בלתי נסבלים אלו בנפשנו, שהרבה פעמים קודם לכן, היו מודחקים במשך שנים רבות. אנו נפגשים איתם באופן ישיר או אחר והמטרה היא להגיע להידברות, משא ומתן, השלמה ועוד. אם כן, האויב הינו הקושי הרגשי, הקונפליקט הבין אישי או כל עסק קדום ובלתי פטור שמהווה מתח בנפשו של המטופל ומערער את ההתנהלות.

כאדם הנושא חרב חדה ומחביאה בתוך נרתיק- כי יודע הוא את גודל הסכנה, ולהבדיל, אדם שבאמתחתו אבן יקרה, מאירה ונדירה, שומר הוא עליה כבבת עינו, ורק בלאט ובחרדת קודש, ייגש לארון אוצרותיו ויוציא המטפחת הראשונה  ויגיע לשנייה וכך עוד ועוד כיסויים ושמירות עד שישיג את חפצו.

מעגל השנה היהודי חכם וקדמוני מאיתנו בהרבה, יכול ללמד הוא, את מי שיבקש, אורחות חיים. קיימת הדרגה, ביום הקדוש והיקר ביותר לעם היהודי, יום הכיפורים. הוא מתחיל כבר בחודש אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה כשבשיאם יש את יום הכיפורים, ובשיאו תפילת נעילה. ולהבדיל גם ליום העצוב ביותר בשנה, לא מגיעים באחת. מסמנים בצום י"ז בתמוז את תחילת הקושי, שממשיך בימי בין המצרים- שלושה שבועות בהם פוסקים מטיולים וקניות ומהרהרים פנימה, תשעת הימים תחילת מנהגי אבלות, העצב כבר נוכח באוויר  ותשעה באב- המנהגים כבר נוגעים בגוף ממש. ביום זה החורבן הכללי של עם ישראל עם הכאב והצער האישי מוצאים את מקומם בחלל הלב.

אם כן, כשמטופל מגיע, וכל שמבקש הוא, להגיע אל הקושי, לגעת בו ולהתמודד איתו באיזה דרך. תפקידנו להגיע איתו בסופו של דבר אל היעד, אבל, עם זאת לשים לב כי הדרך בה צועד בטוחה והדרגתית. אפשר לבסס נקודת עוגן כמו חלקים בריאים בנפש, אליהם ניתן לחזור תמיד ולקבל כוחות. אם לא, יש כאן דרך קצרה שהיא ארוכה שיכולה להיות גם אל חזור.

עד כמה לשמור? מתי לפתוח? אין לכך תשובה חד משמעית אלא, שימת לב תמידית כי יש למטופל מספיק כוחות חיוביים להיחשף אל הקושי ולהתמודד.

לפעמים יש צורך מיידי או רצון לגעת בכאב, בקושי ובצער... צריך לעשות את זה בהדרגה, ובאיטיות עם הקשבה פנימית ליכולת של הרגע ולביטחון של הרגע שאחרי.

לסיכום-

אפשר לומר כי ההגנה היא דרך ארוכה שהיא קצרה, כעין חומה בצורה שעלינו ללמוד את אבניה, ועם הזמן הנכון להשתמש בהם, כאבני דרך, אל היעד. ההגנה היא מתנה שיש לנו ולמטופלים, כדי לגעת במקומות הרגישים עם יותר חמלה וסיכויים להצליח.

לתגובות, הערות והארות שלחי למייל racheludit@gmail.com