השבוע יקראו בשבת את פרשת ויחי. הפרשה האחרונה בחומש בראשית. אהבה גדולה ועצומה יש בי לפרשיות השבוע, אינני מוותרת על אחת מהן, כי הלימוד בהן מרגש, מגדל ומעצים.
ילדות. תקופה יפה כל כך. נטולת דאגות וקשיים, ועיסוק מתמיד בחברויות, אוספים ושמלות.
לא. לא כיום.
כי הסטטיסטיקה מעידה על מאות ואלפים ילדים בישראל אשר אינם זוכים לילדות מאושרת.
י"א בחשון. אמא רחל.
איחרה להתחתן, איחרה ללדת והקדימה להיפטר.
אמא רחל, כל מהותך- אימהות על אף שאת אימהותך האמתית כמעט ולא מימשת, צפית, חיכית, התפללת, ייחלת, ילדת, התייסרת ונפטרת.
אין יותר מבול, כך ניתנה ההבטחה.
אבל יש בלבול, יש בליה ועייפות, ויש מובלות. בתרבות המאה עשרים ואחת היא נמצאת וזועקת, בעיתונות, בפוליטיקה, ובעיקר בקליניקה. אין מבול, אבל יש בלבול בין מגדרים, בין זהויות ובין גבולות.
חוזרים לשגרה, מאחור חוויות החופש והחגים, ולפנינו שנה חדשה מלאה באתגרים. ישנם המכנים את התקופה בשם דיכאון חורף, אחרים בתסמונת הקיפאון, הן הם והן הם מתייחסים לאפרוריות, לשעמום ולקיפאון מקום נרחב בחיי השגרה וההרגל.
סיפור עם מספר על חוטב עצים חזק, שביקש לעבוד אצל ספק עצים.
הוא קיבל את העבודה ואף שכרו היה טוב ומספק. לפיכך היה נחוש להצליח ולעשות כמיטב יכולתו. המעסיק נתן בידו גרזן והוליך אותו אל האזור שבו הוא היה אמור לעבוד.
חני וינרוט הלכה השבוע לעולמה. חני שהייתה אומנית המילה והמחשבה הכתובה, אמרה פעם שהיא סך הכל אומרת בקול את מה שהיא חושבת. אז חשבת חני, מחשבות שרבים מאתנו מפחדים לחשוב. כתבת מילים והרהורים, שלרבים מאתנו הם אפילו לא חולפים.
ישיבות ופגישות עם הורים הם בין החוויות המכוננות ביותר בעולם הטיפול. רמות מודעות, תרבות ועולם סובייקטיבי הם רק המעט מהמגע שבא לביטוי במפגשים אלו. לעיתים, קוים אלו משקים בין המטפל- הצוות וההורים, לפעמים סותרים ומנוגדים ולעיתים מפתיעים במיוחד.
עבר חנוכה ולא כתבתי בלוג. שאלו אותי למה והסתבכתי, כי כל בוקר, חשבתי על משהו מקסים לכתיבה, ובסופו של יום הנושא השתנה, המילים הוחלפו באחרות והרגשות התערבבו.
מקצועות הטיפול, הייעוץ והפסיכולוגיה, קמים ומתהווים כל העת על כר נרחב ומזמין של מצוקה, קושי, חסך ואי נוחות. אבסורד הוא, שאנשי הטיפול הרבים המתמחים מידי שנה, מוצאים את עבודתם באוכלוסייה, ועוד היד נטויה.
